היא ידעה שהיום יגיע. מצד אחד היא חיכתה לזה מהרגע שהביטה
בעיניו לראשונה. מצד שני היא ידעה שהתוצאות יכולות להשפיע על
היחסים ביניהם. היא ישבה על הספה בסלון, מביטה באלבום המשפחה.
משחזרת במוחה כל ארוע, כל תמונה. פניה קרנו מאושר, אך ליבה
בכה. היא שמעה את הדלת נפתחת. "אמא"- הוא קרא. היא נבהלה
ובמוחה החלו להתרוצץ מחשבות- האם זו הפעם האחרונה שהוא יקרא לה
אמא? האם הכל עומד להשתנות? יכל להיות הרבה יותר קל אם בעלה,
עליו השלום, היה כאן איתה. "חומד, אני כאן"- היא ידעה שהיא
אפשר לדחות את הנושא. היא צריכה לספר לו ועכשיו. "אמא, מה קרה?
למה את עצובה?"- הוא נבהל כאשר ראה את פניה. היא נראתה חיוורת
ומבולבלת. "אני חייבת לספר לך משהו, בבקשה תשב ותקשיב לי". הוא
ישב לצידה וחיכה לשמוע מה יש לה לומר. והיא סיפרה לו. היא
סיפרה לו איך היא הגיבה לפני עשרים שנה, כאשר הרופאים אמרו לה
שהיא לא יכולה ללדת. איך היא בכתה, כאשר היא הבינה שלא תוכל
להביא ילדים לעולם. ויותר מזה, היא פחדה שאביו, עליו השלום,
יעזוב אותה כאשר הוא ידע שלא תהיה לו משפחה כמו שהוא חלם...
כמו שגם היא חלמה. אך הוא לא עזב אותה. להיפך, הוא אהב אותה
יותר ואילולא הוא... היא סיפרה לו איך הם הגיע לסוכנות האימוץ.
עד היום היא לא זוכרת כיצד בדיוק הם הגיעו לרעיון לאמץ ילד. אך
היא זוכרת היטב שהיא ראתה עשרות ילדים, אך כאשר היא ראתה
אותו... היא ידעה. הם אימצו אותו ונשבעו לאהוב אותו ולחנך ככל
שיוכלו. כאשר היה בן שתים עשרה, הם החלו לשוחח על כך שיבוא
היום והם יאלצו לשבת ולספר לו. הם שוחחו על כך כל יום. וככה
עברו השנים, וכאשר אביו חלה והרופאים הודיעו לה שהמצב הוא
קריטי, היא רצתה לספר לו, אך לא יכלה. במיוחד כאשר הוא אמר לה
שהוא רוצה לדבר איתו ביחידות והיא ידעה שהוא רוצה לשמוע 'אבא'
בפעם האחרונה.
היא הביטה בפניו של בנה, להבין את התגובות שלו, לחוש את הכאב.
הוא אחז בידה בעדינות וחייך. "אמא, אני יודע"- לזה היא לא
ציפתה. הוא אמור להיות בהלם, לא היא. "איך, מתי, מי?"- היא
נבהלה. איך הוא יודע? מי סיפר לו? למה הוא שתק עד עכשיו? מה
הוא חש? והוא סיפר לה. הוא סיפר לה איך הוא בכה כאשר הוא הבין
שאביו עומד למות וכאשר הוא רצה לשוחח איתו ביחידות, הוא פחד.
הוא פחד להביט בעיניו. אך האהבה ניצחה את הפחד והוא ניגש אליו.
ואז, לפני שהבין מה קורה, אביו סיפר לו. סיפר לו הכל. "למה לא
דיברת"? היא שאלה אותו. "הוא ידע שחשוב שזה יבוא ממך. אז הוא
ביקש ממני לא לספר ולא להראות לך שאני יודע. זה היה קשה.
כעסתי, כאבתי, בכיתי ואפילו צחקתי. לא הבנתי מה קורה. הכל נפל
במכה אחת". היא הביטה בו ושאלה "למרות כל זה, שום דבר לא השתנה
בינינו. מדוע"? היא רצתה לדעת איך יכול להיות שאדם שומע דבר כה
עצום ולא משתנה. "זה כמעט שינה. רציתי לברוח, לצעוק. לדעת למה
ההורים הביולוגים שלי לא רצו אותי. אך כאשר נרגעתי, נזכרתי
במשהו שאבא אמר לי וזה גרם לי להפסיק לתהות מה קרה ולהפסיק
לשאול שאלות שאין לי עליהן תשובות". היא הסתכלה בפניו, עוד רגע
מתפוצצת "מה הוא אמר"?
הוא חייך "הוא אמר שאהבה זה לא בדם, זה בנשמה".