הצחוק שלה עוד מהדהד לי באוזניים. החיוך שלה מסרב לצאת מתוך
הראש.
יום בהיר אחד היא החליטה לפרוש כנפיים ובמרכבת אש התפוגגה
לאוויר העולם.
הלכה מתוך חיי והשאירה אחריה חלל, גדול, ריק ואפור.
אילו רק יכולתי הייתי את הגלגל לאחור משיב, ומחבק אותה חזק
חזק, ששוב לעולם לא תעזוב.  
בשטות של רגע, בהבל פה, אותה איבדתי ומי יודע עם אוכל להשיב.

הנפש התאומה שלי החליטה ממני להיפרד ולחזור למקום ממנה באה.
אומנם איש הצללים אנוכי אך רק אותה הכנסתי תחת ממלכתי הסגורה,
הסודית והבודדה שלי. גיליתי ממסתורי לבי, לחשתי באוזנה  דברים
אשר לקרובים לי מכול לא גיליתי. אך היא קמה והלכה, שרפה אחריה
את כל עולמי באש אדירה והשאירה אותי עירום כביום היוולדי.
אז מה נותר לי לעשות עכשיו בלעדיה? אילו הייתה אחת שבשגרה, אחת
שמובנת מאליו, הייתי חוזר ומסתגר תחת שערי ממלכתי, אך גם אותה
לקחה היא ממני. היא הלכה לי בלי שהייתה לי אפשרות לומר לה כמה
היא חשובה לי וכמה עליה אני לא מוכן לוותר ובלעדיה לחיות.
אבל אני לא מוותר, אחריה אצא ואחפש בכל פינה ומתחת לכל עץ.
אשאל ברבים אולי אותה ראו,  משום שפרח מיוחד כמוה אפילו
עיוורים לא יפספסו, כי אורה הפנימי חזק מאורה של השמש. משאירה
היא עקבות בכל פינה שבה היא עוברת ובזכות צחוקה וחיוכה את ליבם
של הסובבים אותה מחממת, מעין תופעת טבע בלתי מוסברת.
אני לא יודע מה אעשה בלעדיה עכשיו, נותרתי בודד בשדה הקרב.
תמיד חשבתי שזה היא ואני נגד העולם - אבל מה יהיה עכשיו, איך
אצליח לנצח את כולם?

ידידות כמו זו שבינינו יש אחד למליארד, קסם רוחני עמוק שרבים
לא היו עדים לו ושרבים אינם מבינים אותו.
לפעמים כשאני מדבר איתה נדמה לי שאני בדיאלוג עם עצמי ובזכותה
אני מבין דברים על עצמי שלא ידעתי ולא הייתי יודע  לעולם, מעין
מראה לנפש, לטוב ולרע. למדתי ממנה כול כך הרבה על עצמי ואני
בטוח שלמדה גם היא ממני על עצמה. בזכותה אני מרגיש טוב עם עצמי
ופתאום אני מבין שהדרך שבה בחרתי לחיות את חיי, בצללים, היא
הדרך הטובה ביותר. אז איך, אני שואל  את עצמי, איך אוכל להמשיך
בלעדיה? עוד לא הספקתי ללמוד ממנה כלום, רק על קצה קצהו של
המזלג.
אני לא אתן לה ללכת ממני אף פעם, אני אלמד לוותר. בבקשה, נפש
תאומה שלי, תחזרי אלי מהר!