(לזה שאהבתי הרבה יותר ממה שהגיע לו, על זה שפעם הוא גרם לי
להרגיש באמת מיוחדת)


תל-אביב שלך, פתאום לא נראת כזו מושכת...
ואת נזכרת איך כמו בכל שנה ביום כיפור את הילדה הכי טובה
בעולם. ואיך בכית שנה שעברה ואמא באה עם כוס מים ואמרה לך שהוא
לא בשבילך ואת כל-כך רצית שהוא יאהב אותך עד סוף העולם ואת
כל-כך ידעת שהוא לא באמת אי פעם ניסה (אבל גם ידעת שהוא באמת
אוהב).

תל-אביב שלך, פתאום מנפצת אשליות...
כי את רגילה כל-כך להביט ברחובות ההומים, בצבעים הבוהקים,
באורות הנמרחים.
את אוהבת את הריח של הים כשהוא נעלם בחושך האבסולוטי.
פתאום... לבד. והלילה כל-כך צבעוני ומלא עננים סגולים חלולים,
השמיים כבר לא יבכו הלילה. סביר להניח שגם את (כבר) לא.

תל-אביב שלך, פתאום סתמית...
ואת שונאת את הסתמיות הזו שמציפה את הכל לאחרונה, אפילו את
העיר הזאת שאת כל-כך אוהבת.
את לא יודעת מה קרה, הלב נשבר... אולי מהעיר, אולי מזה שכבש
אותו... או אותך, או אולי אותה.
ואת כל-כך רוצה לצעוק שזה שלך, שאת האושר הזה הוא לא יכול
לכבוש בכוחות שלו עלייך.
אבל כבר אין לך כוח כשלמעשה כבר בכלל אין לזה כל משמעות (גם
כן עיר).

קח ממני את תל-אביב...

ו... תל-אביב שלך, פתאום נעלמת במסך הריקבון...
או שזו ההתחדשות?
את רוצה עיר אחרת שתעשה לך פרפרים בבטן, אולי חיפה או רמת גן
או אשדוד.
את רוצה לברוח אבל לא רוצה להתחבא (אולי רוצה שהוא ימצא
אותך).  כבר לא מפחדת מכלום. כבר לא רוצה לפחד.

תל-אביב שלך, פתאום לא כזו שונה כמו בכל שנה...
היא כבר לא משתנית.
בכיפור את תבכי (שוב), בכי של ילדה מאוהבת שכבר לא אוהבת שום
דבר.
אולי גם השנה יהיו שיחות שלא תזכרי, אולי גם השנה לא תצטערי
כל-כך שלא זכרת.
אולי תהיי פחות סלחנית. אולי לא יהיה למי לסלוח... אולי לא
יהיה מי שיבקש סליחה.
את, את הסליחות שלך כבר ביקשת. את, את הסליחות שלך כבר סגרת.
(עם אלוהים).

תל-אביב שלך, פתאום הגיונית מידי...
את שונאת אותה כי היא כזו, את אוהבת אותה כי היא כזו.
את מפחדת לאבד את עצמך מרוב מחשבות מה נכון.
בעצם, יש נכון בכלל?
את שונאת אותה כי את מרגישה בה כל-כך סתמית אבל כל-כך שייכת,
כל-כך שונה...
עברה שנה...
תל-אביב שלך פתאום כבר לא כזו תמימה. את תוהה מי זה שהעז לגנוב
לכן את התמימות.



13-14.9.04