אתה חייב להתנתק.
אתה חייב פשוט לשבור, לחתוך ולעבור הלאה.
מה, לא?
איך, אם לא, אתה מתכוון בדיוק לפתור את המצב?
אמור לי, אינשטיין, מהו פתרון הקסמים שלך?
חשבתי ככה. אתה יודע, בשביל איינשטיין אתה נורא שקט פתאום.
טוב, בוא איתי עכשיו לטיול קטן בהגיון ובאבסורד שבמצבך
ובבעיותיך עכשיו.
מוכן?
אז ככה: קרה מה שקרה, וזה עבר ונגמר, ואין לך יותר בעיות עם
זה.
למרות שזה חדר עמוק מתחת לעור עם הציפורניים, וזה כאב כמו לא
יודע מה, אתה פשוט ממשיך הלאה ומשאיר את זה מאחור.
אתה אשכרה רואה את עצמך, נשען קדימה, משקיע כל טיפת אנרגיה
וריכוז במאמץ, צורח בשתיקה.
וכמו גוש בשר לא מזוהה אצל הקצב, כמו גוש מוחטה של בערך שבע
קילו, מוחטה כזאת עם דם, כזאת שבאה אחרי שחיטטת באכזריות באף,
זה רועד ורוטט, אוחז בהידבקות לריצפה מצד אחד, ומצד שני נמשך
אחריך בחוטים דקיקים, עדינים אך עמידים, כמו קורי עכביש,
שתפוסים מתחת לעורך בווים כאלה.
בפנים, בגב, בבפנים - בלב.
וזה שורף כמו בנזונה, ואתה צורח בשקט, כי אין רעש במקום שרואים
תמונות כאלה.
וזה נצמד לרצפה בכל הכוח, כי זה יודע את המקום שלו, וזה אוחז
בך בטלפיו, כי זה צריך אותך.
בלעדיך, אין לזה קיום ממשי כלשהו.
בלעדיך, קיומו נמשל לקיום של אותו עץ שנופל ביער בלי שאף אחד
ישמע.
אז זה לא רוצה לעזוב.
ואם תצליח להתנתק, זה לא יעזוב בלי שתדמם.
ואתה כבר מזיל דמעות, מהתסכול כמו מהכאב, ואתה נותן פוש אחרון
בשארית כוחותיך, ואתה מצליח.
אתה עף קדימה, החוטים עפים בחזרה אחורה, ועכשיו תורו של הזה
לצרוח בדממה.
ואתה קם, ואתה בוחן את עצמך בכדי לאמוד את הנזק, ואתה רואה שפה
תהיה צלקת ושם אין פטמה, ואתה מאבד דם, אבל אתה שמח להיות
בחיים ושמח עוד יותר שנפטרת מזה.
אבל ליבך כבד.
אתה מלקק את הפצעים וקם ועוזב את הזה לייסוריו, ואתה מרגיש איך
שזה ימצוץ את חתיכות הבשר שזה קרע ממך בכדי לחיות רק עוד קצת,
ואז יתייבש וימות.
זה לא ימצא מישהו אחר לעשוק, כי במקום הזה שלך אף אחד אחר לא
יעבור לעולם.
במיוחד לא אתה, נכון?
להיפך, בהזדמנות הראשונה שתמצא, אתה תשכח מיד מכל הסיפור.
אתה תדחוק את זה הצידה, למטה, אחורה, לאנשהו.
והנה אתה עכשיו, מחוזק וחסון ובריא ומוכן.
הפצעים כבר הגלידו ונשכחו מזמן, ואפילו הצלקות מתחילות
להטשטש.
ניצחת את זה, הבסת את הזה הדוחה הזה.
אבל ליבך כבד.
ליבך עצוב.
ליבך מתגעגע.
כן, מתגעגע.
ולפני שאתה קם והולך, תשמע רק עוד קצת.
תחזור לאותו מקום, לאיפה שהשארת את הזה המובס, ותביט.
תסתכל טוב טוב על המוחטה הדוחה הזאת, העונש של אלוהים  למחטטים
למיניהם, ותשנה קצת את האור.
מכאן, תסתכל שוב ותגיד לי: זה לא נראה יותר כמו גולגולת?
ואם תסתכל מזווית אחרת, אולי כמו צמח מוזר וקוצני?
ואולי, באור ובזווית הנכונה, אולי קצת כמו השתקפות שלך...?
או השתקפות שלך איך שנראית אז, בסיטואציה שנטעה בך את הדבר
המשונה והכבד והכואב הזה?
אתה מבין, כמה שזה לא כואב, וכמה שזה לא כבד לסחוב יום אחרי
שבוע אחרי חודש אחרי שנה, כמה שזה מוזר וקשה, זה חלק ממך.
וכמה שזה אולי יותר קל עכשיו לזלזל ולצחוק ולכער ולשכוח, אחרי
כל המאמצים זה בכל זאת נשאר חלק ממך.
לבעוט בזה זה כמו לבעוט באוזן שלך - זה אולי איכשהו נראה כמו
רעיון טוב באותו הרגע, אבל בגדול זה די מטומטם.
זה חלק אמיתי ממך, וזו האמת שבזה שהכאיבה לך כל כך, וזה אל
האמת שבזה שליבך מתגעגע כל כך.
הלב הוא לא אינטיליגנט, הלב הוא חכם.
הלב לא מבין למה אתה קרעת מעליך את הדבר הזה, הלב רק יודע
שקרעו לו חתיכה מתוך הפאזל, ושבלעדיו שם דבר לא מסתדר.
הלב לא יודע להשלות את עצמו, הלב רק יודע שאם הוא לא זוכר את
העבר, הוא נידון לשחזר אותו, וכל דבר שתשתה או תעשן או תסניף
או תזיין לא ישנה את זה.
לכן פתרונות הקסם לא עובדים לך.
ומה לעשות עכשיו?
תחזור עכשיו שוב לאותו מקום, ותיגש אל הדבר.
אל תדאג, אני מבטיח שזה לא ינשוך.
עכשיו, תנסה שלא לצבוע את זה בגוון מאיים מדי, ותנסה שלא למרוח
את זה ביותר מדי חרא,  ותנסה לראות את זה באור כמה שיותר
נייטראלי, ותתקרב עוד קצת.
עכשיו תיקח את הדבר בידיים, ותקרב אותו לאוזן, ותקשיב.
תקשיב טוב.
עכשיו תבכה.
תשחרר הכל,  את כל הבכי הזה שסחבת איתך כל הזמן הזה.
תבין עכשיו שהבכי והכאב לא נעלמו כשנטשת את זה, הם רק הצטברו
בתוכך כי לא הייתה להם דרך לצאת.
תבין עכשיו שטיפול סימפטומטי רק מחביא זמנית את הכאב, והמחלה
עדיין נשארת.
תבין עכשיו שאמת היא אמת, ושמכאב אי אפשר להיפטר.
תבין עכשיו, שכאב הוא שם בשביל שתחיה איתו.
ואם כבר אתה חי איתו, אם כבר אתם חולקים גולגולת, עדיף כבר
שתעשה איתו שולם.
עדיף כבר שתלמדו להסתדר.
לך תדע, אולי אפילו יש לך מה ללמוד ממנו.