שלום לך. אני מניח שעדיין לא הכרנו רשמית. שמי הוא ביל, השם
שלי בטח מצלצל לך מוכר אבל בכל זאת אינך יודע מי אני. לא, זה
בסדר אני לא מישהו שאתה אמור לזכור. אמנם לכאורה הכרנו רק
עכשיו, אבל לאמיתו של דבר חיינו שזורים זה בשל זה כבר מתקופה
הרבה יותר מוקדמת. אפילו הזיכרון הראשון שיש לי קשור באופן
עקיף אליך. כן כן, זה אולי יישמע לך קצת מוזר, אבל המקום
הראשון שאני זוכר את עצמי נמצא בו הוא לא אחר מהאשכים של אבא
שלך. אני מניח שזה נשמע מעט חולני לאדם שפוי והגיוני כמוך, אבל
זו האמת. אני זוכר איך הסתובבתי שם במעגלים בתוך הנוזל עם עוד
אלפי זרעונים קטנים, זה היה נוראי. אתה מבין, אני אדם שזקוק
לחופש שלו. ואז הגיע הרגע הגדול, מרחוק כבר ראיתי את אמא שלך,
יפהפייה. ואז השערים נפתחו וכולנו התפרצנו החוצה. לא עצרתי
לשנייה לחשוב, טסתי כמו מטורף, שחיתי דרך השחלות כאילו אין
מחר, עד שהתגלתה לעיניי הביצית האדירה והפסטורלית. לקחתי שתי
נשימות וביקעתי אותה בכל הכוח.
גם בלידה שלך הייתי נוכח. איך לא? הרי אני הייתי הרופא שיילד
אותך. אני זוכר איך הרמתי אותך והנחתי אותך בזרועות אימך,
ובישרתי לה שהכל בסדר. היא הייתה מאושרת כמו שמעולם לא ראיתי
אותה. היא באמת משהו מיוחד אמא שלך.

אתה מבין, משחר חייך, בכל מקום שאתה נמצא גם אני שם, בתור יד
ימינך, מדריך או תומך, מעין סאנצ'ו פנצ'ה, מלאך שומר עם תרצה.
לטוב ולרע, איתך או נגדך, לאן שתפנה, אני אחריך. לפעמים נותן
דחיפה קלה כשקשה ולפעמים מכשיל, ואם צריך, אני נושא אותך
בזרועותיי. אני יודע שתעשה אותו הדבר בשבילי, אנחנו מקורבים
בנפש מאז ומעולם. למרות שאינך מבין את עצם קיומי אתה מכיר אותי
טוב יותר מכל אחד אחר, לפחות טוב כמו שאני מכיר אותך. הייתי שם
תמיד אך מעולם לא שמת לב. וכשאני מסתכל עליך מבעד לסורגים
האלה, אני מרגיש חובה לחשוף בפניך את כל האמת. זה המעט שאני
יכול לעשות בשבילך אחרי כל מה שעברנו, אני ואתה.

סביר שלא תזכור זאת, אבל כבר כשהיית תינוק נרקם ביננו קשר
מיוחד. "ביל" זו המילה השנייה שלמדת להגיד. אני הייתי החבר
הדמיוני שלך, וכל משחק ששיחקת בו גם אני הייתי שותף. עשינו כיף
חיים באותה תקופה. אתה עוד לא ידעת לדבר אבל ידעת לקרוא בשמי
בכל פעם שנשארת לבד. ואני הייתי מגיע למשמע קריאותיך. בכל פעם
שמשהו היה קורה, והיית מתחיל לבכות, זה הייתי אני. השד שמפחיד
אותך, הדמעות שזולגות מעיניך. אני. אמא שלך תמיד הייתה מגיעה.
מסתכלת במבט מודאג, מרימה ומחבקת אותך. החיבוק הזה הוא אני,
וההרגשה שכל מה שרע נעלם, גם זה אני. אני המבט האוהב בעיני
אימך, זה אני שנלחמתי בכל מה שהציק לך.
אני זוכר בגן חובה, שדור, הילד עם העיניים המרשעות, ניסה לקחת
לך את הבובה של אקשן מן. אני ישר ראיתי מה הוא מנסה לעשות,
לקחתי קוביה והרבצתי לו איתה בראש עד שירד לו דם. אולי קצת
הגזמתי, אבל זה הגיע לו. הגננת עשתה אחרי זה הרבה בעיות לאבא
ואמא, אבל דברים הסתדרו בסופו של דבר, ואפילו דור יצא מזה
בשלום עם שני תפרים קטנים.

לאורך כל ההתבגרות שלך הייתי איתך. זה האצבעות שלי שלחצו על
הקלידים כשאתה ניגנת בפסנתר, ואני המנגנינה שיצאה לך. הלחנת
אותי למוזיקה מופלאה ואני הרגשת הסיפוק שהרגשת מזה. אני ההרגשה
שהייתה לך בכל פעם ששמעת את היצירות הגאוניות האלה של מוצרט
ובאך, והכישרון שלך, גם הוא אני. כל מוזה שהייתה לך וכל דבר
שהתחברת אליו זה אני. המילים של דילן, התווים הגבוהים מהגיטרה
של הנדריקס, זה הכל אני שהתרוצצתי בתוך האזניים שלך. וכשיום
אחד החלטת לקחת עט ולכתוב את מה שמתרוצץ לך בראש, אני הייתי
הדיו שיצא מהעט, ואני המילים שנכתבו על הדף. אני ההשראה ואני
התוצר הסופי. מתרוצץ בראש ומחפש את הדרך להתפרץ החוצה,
לחופשי.

מהיום שראיתי אותה לראשונה, נדהמתי מאמא שלך. היא הייתה
יפהפייה, פשוט מושלמת. משכה אותי יותר מכל אחד בעולם, בקסם
שלה, בדאגה והאיכפתיות, בסקסיות שלה. זה הגיע למצב שלא הייתי
יכול יותר להחזיק את עצמי. אז תפסתי לה בשד.
אני הסרטן שהופיע לאמא שלך בשד, שם גדלתי וגדלתי. ולבסוף,
כשהיית בן 16, אני רצחתי את אמא שלך. מתוך אהבה עשיתי את זה.
לא רציתי להזיק לה. אני כלכך מצטער על זה היום, אני אהבתי אותה
כלכך.
אני זעקת הכאב שנפלטה לך כשנפלת על הברכיים בבכי, ואני האלוהים
שאליו התפללת. אני הדמעות שזלגו בלי להפסיק והכאב הנוראי ששרף
אותך. אני החלל שנפער. באותו היום הפסקתי להיות לך להשראה,
רגשי האשם שהציפו אותי לא נתנו לי להאיר מתוכך. מאז אותו יום
לא כתבת מילה ולא הלחנת תו. המבט בעיניך השתנה לנצח, ואני
חייתי בתוך גופך בתור גוש של כאב שלא מרפה. זה אני, ההרגשה
הנוראית שהולכת איתך לכל מקום.

שבועות היית שרוי בדיכאון, לא יצאת מהבית, לא התעניינת בדבר.
רק אתה והדיכאון שלך, אתה ואני. אני הסיוט החוזר שהעיר אותך
לילה אחר לילה בצעקה. הייתי חייב לשחרר אותך מהשאול הסטטי הזה
שנתקעת בו, אז גררתי אותך איתי בכוח. היינו יוצאים אז למסיבות,
עם כל מיני אנשים. היינו הולכים ומתפרעים. כל מה שרציתי היה
להעלים את ההרגשה הזאת, אותי. אבל זה אף פעם לא עבד, אז רק
ניסינו להשתולל יותר ויותר. לפעמים היינו יוצאים רק אני ואתה,
מסתובבים במקומות מוזרים, משתגעים במועדונים, מתחילים עם בנות,
משתכרים, מזדיינים. עשינו הרבה כיף באותה תקופה. אבל הההרגשה
הזאת, היא תמיד נשארה שם ברקע, כמו גידול סרטני. כל לילה
כשהיית הולך לישון היית מרטיב את הכרית בדמעות. אני המועקה
החוזרת, הרטיבות שבכרית, אני הריקניות שמילאה אותך. כל פעם
ניסינו לעלות שלב כדי להעלים את ההרגשה הזאת. זה אני שמכרתי לך
את הג'וינט הראשון שלך, ואני גילגלתי אותו בשבילך. אני זוכר את
השאכטה הראשונה שלך. אני העשן שזרם מתוך הג'וינט דרך הפה שלך
אל תוך הריאות, והתפרשתי שם ומילאתי אותך ברוגע ובשכחה. אהבת
את האשליה שדברים שלא רצית לזכור צפו להם בחוסר משמעות והפכת
את זה להרגל קבוע. כמעט כל יום היינו מעשנים, לפעמים רק אני
ואתה, ולפעמים היו מצטרפים אלינו דמויות שונות ומשונות. כן,
היינו עושים הרבה כיף באותם ימים, במסיבות משוגעות ובסוטולים
נינוחים, בטראנסים קופצניים וברוק פסיכודאלי שקט. אבל שנינו
ידענו שהחור עדיין קיים שם.

כשהגראס כבר לא עזר, היית צריך לעבור למשהו חזק יותר, לא משהו
שירגיע, משהו שיקפיץ אותך. אני הכדור הראשון שבלעת. קצת היססת
בהתחלה, אבל אני שכנעתי אותך. אני זוכר איך החלקתי במורד הגרון
שלך עד לקיבה, ואז התחלתי להשתולל, התחלתי לרקוד בפנים, להשמיע
טראנסים פסיכודאליים ולהשתולל אצלך מבפנים. ואתה מבחוץ הרגשת
את זה, וקפצת עד שנפלת. ימים מטורפים העברנו ביחד, במועדונים
הזויים, מסטולים לגמרי, משתוללים, מתפרעים, מזיינים בנות שלא
ידענו בכלל איך קוראים להן. לפעמים אתה רצית לשאול אבל אמרתי
לך שזה חסר פואנטה לדעת. ככה ניסית להחביא את ההרגשה מאחורי
קצב הטראנסים. בכל פעם שהסוטול של הכדור דעך היית חייב עוד
אחד, בשביל שלא תיזכר בסיבה שבלעת את הקודם. השקעת את כל מה
שהיה לך בלהשיג עוד ועוד סמים. היית צריך למכור בשביל שתוכל
להמשיך להשיג. אתה די פחדת מזה, אז אני בדרך כלל עשיתי את כל
העבודה, משכתי את האנשים, וסגרתי איתם עיסקה. אני זוכר שפעם
אחת היה אחד שהיה צריך להחזיר לך כסף ולא היה לו. הלכנו לדבר
איתו מחוץ למועדון. אתה היית חייב את הכסף הזה בשביל כדורים,
לא ידעת מה לעשות. כרגיל אני הייתי צריך לפתור את הבעיות
בשבילך. תפסתי את הבן אדם בחולצה ודחפתי אותו, הכנסתי לו שני
אגרופים לפנים. "אתה גונב ממני כסף?!" צרחתי אליו תוך כדי שהוא
צנח על הריצפה. בעטתי לו בצלעות ובפנים והוא צעק מכאבים, שכב
מדמם על הריפצה. אתה רק עמדת בצד מפוחד. אני זוכר, אחרי שהוא
היה גמור שם על הקרקע, אתה התקרבת וירקת עליו. אני הסמוכתה
שעפה לך מהפה, עפתי באוויר ונמרחתי לו בדיוק על הלחי. משם
זחלתי קצת עד שהגעתי לאוזן שלו, ולחשתי לו שבפעם הבאה אתה לא
תהיה כלכך נחמד.
אחרי אותו יום שכנעתי אותך להסתובב עם סכין קפיצית שתמיד תהיה
איתך, ליתר ביטחון.

אני נקודת השיברון שהגעת אליה. הנקודה שהיא הכי נוראית, אבל
שממנה אפשר רק לעלות. לא היית מסוגל יותר להתמודד עם חיים
כאלה, שנאת את עצמך. אני ההשתקפות שראית במראה ושנאת כלכך,
כשהחלטת שאתה רוצה למות. ושוב אני האלוהים שהתפללת אליו. "סיבה
אחת!" צעקת אליי, "תן לי סיבה אחת לחיות!". זה אני שחיבקתי
אותך באותו הרגע, ונתתי לך כתף לבכות עליה, להוציא את כל הכאב.
באותו יום הבנת שאתה צריך להתחיל שלב חדש, להשלים עם כך שהחור
לא ייסתם לעולם.
אני ואתה, אנחנו משלימים זה את זה. אתה הרובה ואני הקליע, אני
כלום בלעדיך ואתה כלום בלעדיי. אנחנו ביחד לטוב ולרע, ואתה
אוהב אותי, אני יודע את זה, וגם אני אוהב אותך. אנחנו שותפים.
אני תמיד לצידך, לפעמים לעזר ולפעמים נטל, סיבה לחיות או סיבה
למות. אבל אתה יודע שאני חלק בלתי נפרד ממך. ברגעים הכי גדולים
של המשבר אתה יודע שאתה יכול לקרוא בשמי ואני אופיע, בדיוק כמו
כשהיית קטן. אתה רק צריך לאמר "ביל" ואני אהיה שם לתמיכה או
להרס. אני זה אתה. אני משמעות הקיום שלך, אני הסיבה ואני
התוצאה. אני יותר טוב מכל מה שאתה אי פעם תהיה. אתה אפס
בלעדיי, אני כל יצר שיש לך ואתה האיפוק שכולא אותי. אני
הסכיזופרניה שלך ואתה המגלומניה שלי.

תקופה ארוכה התהלכת בחוסר ודאות. עד שיום אחד הכרת את נעמה. זה
היה חדש, השגרה שלך נשברה. היא הייתה הדבר היפה ביותר שראית
בחייך, רק אני שמתי לב שהיא דמתה בצורה מאד לא מקרית לאמא שלך,
אך מעולם לא חלקתי את זה איתך. אני הגוון הירוק שבעיניים שלה,
וזה אני שעמדתי לידה ונשפתי על שערה שהתנפנף בצורה כלכך יפה.
אני האש שבערה בך מבפנים מהרגע שראית אותה לראשונה. נעמה
החזירה לך הרגשה שלא הייתה לך מאז גיל 16. נהגת להפגש איתה
במשך תקופה ארוכה, ובשלב מסוים עברתם לגור ביחד. היא החזירה לך
את המוזה שאני גזלתי ממך לפני שנים. היא נתנה לך דחף לשוב
ולנגן, או לכתוב את מה שמתרוצץ לך בראש ואמנם לא עשית זאת, אבל
היית קרוב. לא ראית אותי יותר, כשהסתכלת במראה. ראית את עצמך.
היא הייתה הסיבה האחת לחיות, שביקשת בתפילותיך. השתנית מאד
בתקופה הזאת. אותי אתה הפקרת, שכחת ממני לתקופה ארוכה, אבל אני
הייתי שם. כאב קטן ומודחק שלכוד ואתה לא משחרר. כל הזמן הייתי
שם, אבל אתה התעלמת, בחרת להאמין שאני מת ולהתכחש לקיומי. עשית
טעות חמורה. ככה לא מתנהגים לחבר, שעשה בשבילך כלכך הרבה. עשית
לי את הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות לי, לכדת אותי. ואני, כמו
שהסברתי לך, בן אדם שחייב את החופש שלו. במשך הרבה זמן הייתי
לכוד ככה, מודחק. אוגר כעס ויגון, במירוץ חימוש נגדך מחכה
לנקום, רוצה להשתחרר.

בסופו של דבר לא היית יכול להדחיק אותי יותר. התפרצתי מידי
פעם, כשהיית נעלם לנעמה לשעות, או ימים. מתמסטל במקומות
הזויים. היית מנסה להלחם בזה אבל יש דברים שאי אפשר להתכחש
להם. היא הייתה כועסת ואתה היית מנסה להרגיע אותה. הייתי
מתפרץ, הולך לבארים אפלים ומוצא סמים זולים ונשים זולות יותר.
משתולל לזכר התקופות שהיו לנו פעם ביחד. ונעמה, היא ידעה שמשהו
לא בסדר, היא ידעה שאתה משקר, היה קל להבין. עכשיו גם היא
הדחיקה. במושלמות והמוזה שהייתה לכם לתקופה ארוכה, עלה לאט לאט
ריקבון. כן, הריקבון הזה הוא אני. באתי לקחת אותך לעצמי, לקחת
אותך מהאישה שגזלה אותך ממני. ככה היינו מתהוללים ביחד, אבל לא
בכיף של פעם, אלא ברגשי אשם ושנאה אחד לשני. ואז היית חוזר
הבייתה ומנסה להסביר. יום אחד הכרת אחת צעירה ממך בכמה שנים.
מהר מאד הגעת אליה הבייתה כשההורים שלה לא היו. היא הייתה
צעירה וחטובה. אני הזיקפה שהייתה לך, אני הבחירה שלך ללכת עם
היצר ולא עם ההגיון. הרגשת דה ז'ה וו עוטפת אותי כשאני מוצא את
עצמי במקום מוכר. בתוך אשכים, הפעם לא של אבא שלך, אלא שלך,
ואז מתפרץ החוצה. מחיצת גומי התגלתה לעיניי. איך העזת לכלוא
אותי בתוך קונדום? התאמצתי בכל הכוח וחדרתי דרך הגומי שלך,
קרעתי חור בקונדום והמשכתי בדרכי. שוב הגזמתי, ולא חשבתי
קדימה. כעבור חודש התקשרה אליך אותה צעירה וסיפרה לך שהיא
בהריון. היא רצתה לשמור את התינוק, היא איימה שתספר לחברה שלך
אם לא תשלם לה. לא ידעת מה לעשות, שוב סיבכתי אותך בצרות, אבל
אני מתקן את הטעויות שלי. הגעת אליה הבייתה. איך שראיתי אותה,
תפסתי אותה בכוח והצמדתי אותה לקיר, חנקתי אותה עם היד ונעצתי
בה מבט רצחני. שלפתי עליה את הסכין והצמדתי לה לצוואר. אמרתי
לה שתעשה הפלה או שאני הורג אותה, הורדתי לה סטירה, ואמרתי שאם
תספר משהו למישהו אני אשחוט את האם אמא שלה ואני אשרוף אותה.
אתה ישבת בצד והסתכלת בבושה, העניין הגעיל אותך אבל לא עצרת
בעדי, כי ידעת שאני מציל לך את התחת.

ידעת שהיום הזה יגיע. נעמה אמרה לך שהיא לא יכולה יותר, שהקשר
הזה מת והוא שובר אותה. היא אמרה שהיא הכירה מישהו אחר, והיא
שכבה איתו, והיא רוצה להיות איתו, ולא איתך.
ניחשת נכון. זה אני, אני זיינתי את חברה שלך, ועוד איך זיינתי
אותה. לילה שלם התחרעתי עליה, בכל תנוחה אפשרית. והיא אהבה את
זה כלכך, כל הלילה צרחה "ביל! ביל!". היא נהנתה כמו שמעולם לא
נהנתה איתך, והתאהבה בי כמו שמעולם לא אהבה אותך. כי אני כל מה
שטוב בך, אני הרבה יותר טוב ממך. אני הייתי לצידך אבל אתה בחרת
לברוח ממני, וזו הנקמה שלי.
הלכת בלילה ומצאת את נעמה עם בחור אחד, יושבים בבית קפה. זה לא
אני שגרמתי לך לחשוב שזה הוא, אחד שאיתה בקורס באוניברסיטה.
אתה הנחת ככה מעצמך. אני פשוט לא שללתי את זה. וזה נתן לי
תירוץ טוב להתפרע. בלי לחשוב פעמיים תפסתי אותו והכנסתי לו
ברכייה לתוך הבטן, "בן זונה!" צרחתי לו, הכנסתי לו אגרוף
לפנים, ועוד אחד, ואחד לבטן. שלפתי את הסכין ודקרתי אותו בבטן
פעמיים, ואז חתכתי אותו בכל מקום אפשרי.
אני הדם שהתפרץ החוצה מהבחור ההוא, ובי הידיים שלך מגואלות.
הצעקה שצעקת כשקלטת מה עשית, זה אני בהתגלמותי. הסכין נשמטה
מידך ונפלה על הריצפה.

זו לא פעם ראשונה שניסחפתי במעשיי, אבל כמו בפעמים קודמות, גם
הפעם תיקנתי את מעשיי. זה אני שהסברתי לפסיכולוג של המשטרה שזה
לא באשמתך, ושאני עשיתי הכל. שלא יעשו לך כלום, שיכלאו אותי.
אני באמת מצטער על מה שעשיתי, אבל הכל עשיתי בשבילך. אתה לא
מבין את זה עכשיו אבל יום אחד אתה תודה לי. ועכשיו הם שמו אותך
במקום הזה, שהוא לא כלא אבל גם לא חופשי. וכל שאני יכול לעשות
הוא להסתכל עליך מבעד לסורגים ולהזכר בימים הטובים שלנו ביחד,
במנגינות הסוחפות, בכתף התומכת, באהבה שהייתה לנו. העברנו שנים
כלכך יפות ביחד. אתה הסורגים שמחזיקים אותי, אתה האזיקים
שקושרים אותי למיטה, אתה מכות החשמל שמנסות להרוג אותי, אתה
הקונדום ואני הזרע. אתה מדכא את היצר שלי. אתה מחלת הנפש שלי
ואני חייב להבריא ממך. ובמקום הזה, הם מנסים להרוג אותי. אתה
האדם הכי קרוב אליי בעולם, קרבה שאחים תאומים יכולים רק לחלום
עליה, ואני רואה אותך נפגע, מבעד לסורגים האלה, זה בשבילי כאב
שאי אפשר לתאר. כל מה שעשיתי, עשיתי לטובתך.

ועכשיו ביל, דרכינו חייבות להפרד, אני מצטער שאני נאלץ לנטוש
אותך כשאתה בצרה, אבל אני לא מסוגל להשאר לכוד. אתה מבין? אני
בן אדם שחייב את החופש שלו. אז אני מצטער, אבל אני עוזב אותך
עכשיו. אבל אל תדאג, אני עוד אחזור.