"אם העובדות לא מתאימות לתיאוריה, נשנה את העובדות."
(אלברט איינשטיין)


אני ואשתי מזדיינים שלוש פעמים בשבוע. מזדיינים. לא עושים
אהבה, או כל ביטוי מלוקק בסגנון הזה, שנלקח משידורים חוזרים של
תכניות אמריקאיות טפשיות. ובכלל, להזדיין נשמע לי הרבה יותר
יפה, אהבת אמת, נקי מכל החירטוטים והפילסופים שכולנו יודעים
שהם שקר אחד גדול. כשמישהו "עושה אהבה" זה הרבה יותר מצטייר לי
בראש שהוא מכריח אותה לעשות את זה במושב אחורי של סובארו ישנה
ואז גומר לה על הפרצוף. כשהוא מזדיין, הוא פשוט מזדיין, שניהם
גומרים והולכים לישון. אז אני ואשתי מזדיינים שלוש פעמים
בשבוע, בדיוק שלוש. בלי חריגות לכאן או לכאן. אם לא יצא יום
אחד, במקומו יהיה יום אחר. מדע מדוייק. כך גם שאר אורח החיים
שלנו. ראשון, שני, רביעי וחמישי אני קם לפניה. מכין נס-קפה עם
חלב ביחס 1:3. בשבילי כפית סוכר ובשבילה שלוש כפיות. וכוס מים
מינרלים, השקר הכי גדול בעולם. בימים שלישי, שישי ושבת, אנחנו
מתעוררים יחד, והיא מכינה את אותם הדברים תוך כדי נאמנות לאותם
חוקים נוקשים.

מסופר על סיזיפוס, דמות במיתולוגיה היוונית, שקיבל עונש להרים
אבן ענקית ועגולה במעלה הר מחודד. כשמגיעה האבן לפסגת ההר,
מתגלגלת וחוזרת למרגלותיו, וסיזיפוס אחריה כדי להרימה שוב. כך
מרים סיזיפוס את האבן עד אין קץ. זוהי בדיוק ההרגשה שאני מרגיש
כאשר מגיעים אותם מיכלי מים מינרלים במשאית החלוקה שלהם, ואני
צריך לסחוב אותם למחסן. לא שאותם מיכלים מתגלגלים בחזרה אל
המשאית, אבל בכל זאת העבודה שאני עושה היא עבודה סיזיפית,
מכיוון שהיא אינה תורמת כלום, ולמרות זאת אני שב ועושה אותה כל
פעם מחדש. מה גם, שאפשר לטעון באופן עקיף שאני סוחב את אותם
מים. ההוכחה לכך פשוטה: אני ואשתי שותים מים שמגיעים במיכלים,
אותם מים עוברים במערכת העיקול שלנו ומוצאים מקומם בשלפוחית
השתן. משם, אצל כל אחד בשיטתו הוא, מגיעים המים לאסלה שמעבירה
אותם למערכת הביוב. המים המינרלים בביוב זורמים אל הים, שם
מתאדים על ידי השמש לעננים. העננים המינרליים מתעופפים להם
מזרחה, ופוצחים בגשם מינרלי מעל הכינרת או מעל מאגרי מי תהום.
משם, נשאבים המים על ידי חברת מקורות ועוברים למוביל הארצי או
צינורות הולכת מים אחרים, כמובן לאחר סינון וניקוי. בסופו של
דבר מגיעים המים האלו אל הברזים, מהם נמזגים למיכלי פלסטיק
גדולים, להם מוצמדת תווית- "מי עדן". המיכלים עושים דרכם
במשאית אל הבית שלי ושל אשתי, ואני, מרים על הגב שלי מכניסת
הבית, את אותם מים שכבר הרמתי בעבר, כדי לשתות את אותם מים
שכבר שתיתי. מ.ש.ל.
אז כן, מים מינרלים מגיעים מהברז, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לשלם
עליהם מחירים מופרזים. מים מינרלים הם השקר הכי גדול שקיים
בעולם. דבר אחד שיכול לשמח אותנו הוא שלפי ההוכחה, ניתן גם
לטעון שלכולנו מהברזים יוצאים מים מינרלים.

פעם היינו מזדיינים כל יום, ובהרבה יותר תשוקה. כשרק התחתנו,
זה היה מגיע בהפתעה. ערב, לילה, בוקר. לא מחושב ולא מדוייק,
וכך גם הקפה של הבוקר, יום שחור, יום נס, שניים סוכר, שלוש
סוכר, ארבע, תה עם נענע, או בלי, תנוחה מיסיונרית, דוגי סטייל,
במיטה, על השטיח. כששום דבר לא נראה לך מיוחד, אתה צריך לקבוע
סדר מדוייק לעשות בו את כל הדברים. כמו עד במסדר זיהוי, אם הוא
לא מזהה מישהו יוצא דופן במסדר, אז כל אחד מהנאשמים, לפי סדר
מוגדר מראש, מתקרב וחוזר על משפט מסוים. למצב הזה הגענו, שגרה
מדוייקת שמוחזקת על ידי חוקים, שבלעדיהם אנחנו פשוט נתפרק. כל
לילה, בין אם זה יום-של-כן או יום-של-לא, לפני שהולכים לישון,
אני אומר לה שאני אוהב אותה, והיא, אומרת לי בחזרה. אנחנו כמעט
אף פעם לא רבים, משתדלים להבין זה את זו, ולזכור שאנחנו אוהבים
אחד את השני וששום דבר לא שווה שנריב עבורו. בכל פעם שנדמה
לאחד מאיתנו שהוא עומד להתפרץ על השני, הוא לוקח שתי נשימות,
שותה כוס מים מינרלים ונרגע, השקר הכי גדול בעולם. פעם היינו
רבים יותר. מזדיינים יותר ורבים יותר, אבל אוהבים פחות. כל אחד
מחבריי כבר שמע ממני עשרות פעמים כמה אני אוהב את אשתי, אני
נוהג לספר על כך הרבה. עוד מלפני שהתחתנו אני מסתובב ואומר לכל
מי שרק רוצה לשמוע, שאני אוהב אותה "יותר ממה שניתן לתאר".
והיא מצידה מחייכת אליי תמיד כשהיא שומעת את זה, ודואגת לאמר
לי את אותו הדבר במילים אחרות. מדע מדוייק לא יכול להכשל,
העובדות נאמנות לתיאוריה.

יש לי חבר שלא אוהב את אישתו. "אני כלכך מקנא בך", הוא נוהג
להגיד לי, "אתה חי את כל החיים שלך עם אישה שאתה אוהב, ואני,
אף פעם לא הרגשתי מזה אהבה. הנישואים שלי זה עבודה בעיניים, רק
הסדר נוח שיש בו גם זיונים". אני נורא מרחם עליו, עם כי אף פעם
לא הצלחתי לראות את חוסר האהבה בינו לבין אישתו, הוא היה
מוסתר, לא בולט לעין. הצעתי לו מערכת חוקים מדוייקים לשיפור
חיי הזוגיות, אבל שנינו ידענו שאהבה לא באה סתם ככה, יש מאין.
בכל שיחה איתו, למרות העצב שאני משתתף בו איתו, אני מרגיש בר
מזל, שאני נמצא עם אישה שאני אוהב. אחר כך אני משווה אותי
אליו, את הקשר שלי עם אישתי, ואת הקשר שלו, אך לא מצליח לעלות
על שום הבדל. אני מנסה לתאר לעצמי את הרגש הזה שכלכך בקלות אני
מספר עליו לכל מכריי, אך ללא הועיל. כל שאני יכול לדמיין לעצמי
כשאני חושב על אהבתי לאשתי, הוא חלל אחד גדול, ואקום חסר כל
הסבר. כל מדע מתבסס על אקסיומות, עובדות בדוקות. אם אותן
אקסיומות מתבררות כשגויות, כל התיאוריה המדעית, אין היא יותר
מכישלון. האקסיומה למדע המדויק של החיים שלי עם אישתי היא אותה
אהבה עליה אני מרבה לדבר, אך מעולם לא הוכחתי אותה. לפקפק
ביסוד של כל מה שאני מאמין בו ופועל על פיו זה פעולה מסוכנת,
שתוצאותיה יכולות להיות הרסניות. סיכון כזה אני לא מוכן לקחת,
אני צריך לנטוש מחשבות כאלו, לגרש אותן ולא לחשוב עליהן יותר
לעולם. אני צריך לעזוב את זה, אני צריך להרגע, אני צריך לשתות
כוס של מים מינרלים. מים מינרלים, השקר הכי גדול בעולם. או
בעצם, אולי השני הכי גדול.