"אתה עוד תשלם על זה! אאאאהההה! זה עוד, אהההה! יתנקם בך!" אמר
מרקו, בעוד אני תולש שערה אחר שערה מאשכיו. יניב ושגיא שהחזיקו
אותו לא היו מסוגלים להפסיק לצחוק. דמעות ניצנצו בעיניו של מר
כהן, חלק קטן מהן בגלל הכאב, אבל עיקרן בגלל ההשפלה הנוראית.
באמת שיש לנו ארץ נהדרת.

היא הייתה שמנה. "מלאה במקומות הנכונים" היו נוהגות לאמר עליה
בנות הכיתה, זקורות הפיטמות, יפות הנפש ורפות השכל.
כנראה כל מקום הוא מקום נכון.
ככה זה, בחברה המודרנית של היום, כל מקום הוא נכון. כל מקום,
כל שעה, כל תאריך, כל סיבה, כל רצון, כל דחף, כל חצ'קון אדמדם
עם קצה לבנבן בפרצוף הנפוח שלה, שלא טופל במשחת הקסם של זקורות
הפיטמות, כל שערה ושערה באשכיו הצהבהבים אך נוטים להאדים של מר
כהן, הכל. זה לא אשמתה שהיא בגודל של לוויתן, זה חילוף החומרים
שלה, הוא איטי מאד, כך טוענות רפות השכל.
כמה איטי חילוף חומרים יכול להיות? אם חילוף חומרים הוא הגורם
לדבר הזה, היא כנראה מחרבנת פעם ב-6 שנים. "7", תיקן אותי
מרקו, "לפחות 7". מרקו הוא כינוי למר כהן, המורה הניאו-נאצי
למתמטיקה. הכינוי מבוסס אך ורק על משחק מילים בשמו הפורמאלי
שבו נאלצנו לקרוא לו. יש הטוענים כי קיים דמיון בינו לבין
הדמות המצויירת הטלוויזיונית שמככבת בסידרה "הלב", אבל דמיון
זה, אין הוא אלא פסיכוסומטי.
"מר כהן" הוא המורה היחיד שהיינו צריכים לקרוא לו בצורה כה
רשמית ומלאת כבוד. אולי כדי לטפח לו את האגו הנאצי, ואולי סתם
בגלל שאהב לשמוע את יפות הנפש מקבלות את מרותו. יפות הנפש.
לפעמים אני לא יודע אם אני רוצה לירות בהן או לזיין אותן. "למה
לא שניהם?" ענה לי מרקו בחוצפה. והיא, היא הייתה באמת שמנה.
"הייתה" זו מילת המפתח. אבל בכל זאת, היה בה משהו, משהו חבוי,
מסתתר בה איפשהו, ואלוהים יודע, שיש הרבה איפה להסתתר שם. אבל
היה משהו, ולא סתם ניצוץ דמיוני שנוצר בגלל שאני כלכך מרחם
עליה, כמו שטען מרקו, אלא משהו אמיתי. "אולי היא בלעה מישהו
מיוחד", הציע מרקו.

מרקו גלוח הראש ליטף את השמנה בראשה ביד אחת, ובשנייה אחז בחרב
הסמוראית שתמיד הייתה איתו כשזה היה קורה. היא באמת הייתה מאד
שמנה. והוא צחק. אחריו צחקתי גם אני, וגם יניב ושגיא צחקו.
אולי בגלל האירוניה שחבויה בסיטואציה שהיינו בה, ואולי בגלל
שהיא באמת הייתה כל-כך שמנה. היא הייתה ענקית, סוריאליסטית.
היה לה שומן בכל מקום, אפילו בשיער, אפילו בציפרניים, אפילו
בדגדגן, שהיה בגודל של שק אגרוף.
מרקו ביקש מאיתנו לצאת מהחדר ולסגור את הדלת. בהתחלה קצת
היססתי, ידעתי למה הוא מסוגל, וזכרתי מה קרה עם השמנה הקודמת.
כשהוא ראה שאני מהסס, הוא הוריד את החולצה, וצלב הקרס שעל חזהו
התנוסס מולנו, כשמבט רצח בעיניו וחרב בידו. זו לא פעם ראשונה
שראיתי את זה. בכל פעם שהוא חשף את הקעקוע הנורא ונתן בי את
אותו מבט, הייתי מדמיין עצמי בחדר שמתמלא לאיטו בציקלון בי
והדלת אינה נפתחת. זו הייתה השיטה שלו להרתיע אותי מלהציל את
נהרות השומן שזרמו בבית ספרנו.

יש לנו ארץ נהדרת, אפשר להוכיח את זה מתמטית. מרקו, בשימוש
בכמה אינטגרלים פשוטים, כמה מטריצות מורכבות ומשפט הקוסינוסים,
הוכיח לנו שיש לנו ארץ נהדרת. "ולא רק נהדרת", הוא הוסיף, "גם
קדושה". על אותו עיקרון מתמטי אפשר גם להוכיח שהיטלר היה
יהודי, שאמא תרזה הייתה חובבת סאדו ושכל הערבים הם רשעים.
הערבים הם לא רעים כאלה מהסוג שיש להם מצפון, אלא ממש רשעים,
כמו הדמויות הרעות בסרטים מצוירים. "זה לא אני ממציא", אמר
מרקו, "המשוואות לא משקרות". מרקו היה עננת חוסר הגיון מהלכת.
שום דבר שהיה קשור בו לא היה הגיוני, כל המתמטיקה והלוגיקה היו
קורסות במגע איתו ורק הופכות למנגנון שתוצאותיו הן תמיד שנאה
ורוע. הוא היה דמות דומיננטית אצלנו, בכת הקטנה שלנו. אבל
כולנו ידענו והאמנו שיש לנו ארץ נהדרת.

כשחזרנו לחדר מרקו עמד ערום עם החרב מונפת למעלה, אחוז שיגעון.
והשמנה, היא הפכה להרבה איברים ענקים מפוזרים ברחבי הכיתה.
שדיה העצומים והמדממים היו תלויים על הלוח בצורה כלשהי. ועל
הלוח היה מצוייר בדם צלב קרס וכתובות בגרמנית, שלא ידעתי את
פירושן, לצד משוואות מתמטיות מסובכות שאף את פירושן לא ידעתי.
מרקו המשיך לחבוט במה שנשאר מהגופה וצרח: "יש לנו ארץ נהדרת!
ארץ נהדרת אני אומר לכם!"
דמעות הציפו אותי. זו הייתה השמנה ששברה את גב הגמל. ציוויתי
על יניב ושגיא להתנפל על מרקו ולהחזיק אותו. מרקו היה מופתע.
"עזבו אותי יהודונים מסריחים! אני אשרוף את כולכם! עזבו אותי!"
מרקו לא שיקר, גם המספרים לא שיקרו. יש לנו ארץ נהדרת.