ולשמוע את ההוא, ולראות את החדש. ההשוואה הבלתי מתבקשת שהאחרון
אמור להיות יותר טוב, לא? אז מה לעשות שהטעם שלי מדרדר כמו אבן
ממרומי האלפים הצרפתים עד לקזחסטן. האקס האחרון שלי היה חתיך.
משגע בעיניי, אבל האופי שלו מקולקל כמו גבינה שלא שרדה במקרר.
וההוא שלפניו, חמוד אמיתי. כמו שיישרו קו אחד עם הציפיות שלי
ומצאתי פתאום באמצע החיים, או יותר נכון באמצע פולין (שם
הכרנו, אני והפטפוטים חסרי התועלת והעניין שלי), את הבחור הכי
חמוד בישראל. נכון שזה מוזר שדווקא בחו"ל מצאתי אותו? כנראה
שרחוק מישראל רק דברים טובים יכולים לקרות, לא?
למרות שבמחשבה שנייה, הרגל אליו אני לא מצליחה להתרגל,
קרו לי גם דברים טובים בארץ. למשל, אמממ, הפעם הראשונה
שהתנשקתי. חוץ מזה אני בקושי זוכרת דברים טובים. תכונה דוחה של
בני אנוש שכמותי היא לשכוח את הדברים הטובים. לכן, כשאני חושבת
על האקס שלי, המשגע ההוא, שבאמת שיגע אותי לגמרי (ולא במובן
החיובי, אופטימים מסריחים שכמוכם), אני מצליחה לחשוב רק על
הפעם ההיא שלא עמד לו, זאתי הפעם שהרסה את הכל.