אין לי בית... אני כאן בחוץ, עוד לא ישן... ואלוהים כבר כיבה
לי את האור...
אני קצת מפחד מהחושך...
אבל ככל שהוא מתקרב להיות מוחלט, רואים את, ומה יפה הוא, אור
הכוכבים... אור פצפון ומקסים, שלא מעלים את החושך כלל, אך
מעלים את הפחד מהחושך אפילו טוב יותר מהאור הגדול של קודם, אז,
לפני שאלוהים החליט שמאוחר וזה כבר זמן לסגור אותו...
אפשר שעות לראות, להסתכל, כמה יפהפיים, מסודרים במין צורה
מושלמת, ללא חסרים או מיותרים...
לפעמים אני חושב, ומבין שאני די שמח שלא נרדמתי קודם לכן...
כמו שהייתי רגיל...
גם אין לי חברה קבועה, או מישהי לשחק איתה תמיד. אבל יש ילדה
שלפעמים... אני פוגש לכמה רגעים... והיא מחייכת אלי, וצוחקת
אלי, או סתם אומרת משהו נעים... וכל חיוך כזה, או צחוק, מספר
מילים... הם עוד כוכב במארג הגדול והמושלם שהיא יוצרת בשמי
חושך בדידותי....
אני קצת מפחד מבדידות... אבל רק עד שאני שוכב בשקט בשקט בחושך
ומסתכל - לא עליה, אלא - על אותם כוכבים... שעליה... ואורם יפה
יותר מאותו אור שאלוהים החליט שדי לו...
עכשיו אפשר, סוף-סוף, להביט, לראות מעט מן החיים...

                         

ורק שתדעו... שאני בדיוק כמו כולם...
הצעתי לה חברות... היא לא הגיבה... אז לא שאלתי שוב...
עכשיו אני יודע שזו לא הייתה סתם התעלמות, ככל ההתעלמויות...
זה פשוט שהיא ידעה, ידיעת אמת, עמוק בפנים... שככה הדברים הכי
טובים, וככה מראש הם אמורים... כך רוצה לי, כך רוצה לה,
אלוהים...