עצוב לי.
זה כבר הרבה זמן, האמת שזה כבר יותר מדי זמן שהכול נראה לי
בירידה מתמשכת, ואני מנסה להיות אופטימית להביט גבוה לשמיים
ולחייך, מנסה לקום בבוקר ולומר היום יהיה לי טוב, אבל מגיע
הערב ואני מוצאת את עצמי בחדר מגולגלת על המיטה עם העיניים
העצובות שלי, והדמעות שלא מצליחות לנשור מהן...
ועצוב לי.
נזכרת איך הייתי מטפסת על הגדר של התיכון שלי רק כדי ללכת
לתיכון שלך, נזכרת בערב ההוא שהתנשקנו וכמה שהיה לי מושלם
נזכרת שרבנו למחרת, שחצי שנה לא זרקת לי שלום ושהייתה לך
חברה.
ואיך שחזרת לחיים שלי ושחשבתי שזכיתי בך שוב שלעולם לא תלך
שוב, אבל אתה הולך.
ועצוב לי.
היום אמא בכתה כל היום ולא היה לי מה לומר לה כי גם אני רציתי
לבכות כל היום, אז לא אמרתי כלום.
פעם חשבתי שהורים הם האנשים הכי חזקים בעולם אבל הם לא.
ועצוב לי.
היום מתחילה שנה חדשה, וכולם מאחלים אחד לשני שנה טובה
ומחייכים, וגם אני, כמו כולם, מחייכת ומאחלת שנה טובה, ומנסה
להסתיר את העיניים העצובות שלי כדי שאף אחד לא יראה.
ואף אחד באמת לא ראה...

ובטח שלא אתה...

וזה הכי עצוב לי.