יום שבת בלילה, שכבתי על הגב במיטה, לבד.
אומרים שבן אדם מבלה שליש מהחיים שלו בשינה, חודשים מחייו
באכילה, שבועות מחייו בלקשור את שרוכי הנעליים. כמה זמן מבלה
אדם בשכיבה על הגב ובבהיה חסרת מטרה בתקרה הלבנה? האם הזמן הזה
באמת שווה את זה? אולי.
אם אתם שוכבים לבד, בתוך המחשבות הרעות של עצמכם, עם כל הרעל
של כל השבועות שעברו, וחושבים לעצמכם, מה השתבש אי שם בשביל
הארוך הזה שאנחנו קוראים לו חיים? האם לקחנו פניה לא נכונה, או
שמא ראינו עיקול בדרך וחששנו שזהו הסוף, כשבעצם זה רק המשך
בדרך שונה, ובכך הפסדנו עולם ומלואו? במקרה הזה, השכיבה הזו על
הגב היא בזבוז זמן משווע. התקרה הלבנה מלמעלה, כמו דף חלק,
שהינו החיים, בו לא כתבנו כלום משום שהיינו פחדנים מדי מכדי
לחיות באמת. רק ישבנו ותהינו מה לא עשינו נכון, כשבעצם לא
עשינו דבר.
ואם אתם שוכבים על הגב, וראשכם על אהוב יקר, ובמוחכם עוברות
מחשבות ורגשות, שלא חשבתם אי פעם שתוכלו לחוות, רגשות שייחלתם
להם במשך זמן כה רב, והנה במקרה, בזכות עיקול לא צפוי בדרך
הישרה בדרך כלל, הגעתם אליהם. אז הנה, כתבתם סיפור שלם ומרגש
ואין עוד דף חלק, והתקרה הלבנה עליה אתם מסתכלים, אינה אלא
שמיים כהים זרועים כוכבים.
התיישבתי במיטה וחשבתי לעצמי, מה אני עושה עם החיים שלי? ואם
זה היום האחרון שלי פה, ואני בכלל לא יודעת זאת? הרי בכל פעם
שעוברת פעימה בליבי, ליבו של אדם אחר, אדם זר, מפסיק לפעום,
לנצח. אולי פעם הבאה זו תהיה אני? אי אפשר לדעת.
קמתי מהמיטה בנחישות, הלכתי למטבח והוצאתי מהמקרר בקבוק תה קר.
הרמתי את הטלפון, חייגתי את המספר שלו, שמעתי את צליל החיוג
ואז את קולו העייף, ומיד ניתקתי בבהלה. חזרתי למיטה, התכסתי
בשמיכה עבה ומשכתי אותה עד לחזה.
שכבתי על הגב, מביטה בשמיים זרועים כוכבים, והוא לידי.