קופים. זה הדבר הראשון שעלה במוחי, כשהחלטתי לכתוב. מה פתאום
קופים ? אין לי על כך תשובה. אני צריך להמשיך הלאה. אין טעם
להתעכב על השאלה. אני במתח, הציפיה הזו קשה. עוד יומיים, אולי
קצת יותר ואדע. בודק, שואל, מה כדאי, מה נכון יותר לעשות, המון
"מה" בלי שום מוצא. תשתה משהו, אולי תה ? לא, הרי כוס הקפה
הפושר עדיין מונחת לידי, הטעם מוכר, חביב, ממכר, המתיקות
הסכרינית והידיעה שיש עוד נוזל שחור בכוס מאוששת אותי. לוקח
עוד לגימה. הרדיו משמיע שיר מזרחי, מסתלסל. המזגן פולט רחש
חרישי, צונן, כביכול הכל טוב. מה הטעם בכתיבה הזו ? שחרור ?
הקלה ? מה אני, משורר או משהו ? סופר ? בטח לא. יש לי מה
להגיד. המון. אבל אני שותק רוב הזמן. מקשיב לעצמי. אוהב לשמוע
את עצמי. זה לא מספיק. זקוק לקול נוסף. מרגיע,
מסביר, מלטף, קול כזה שאומר "יהיה טוב" ומלוה זאת במילים
רציונליות. הו, כן, רציונליות. אני מתחיל לתפוס. זה בא מבפנים,
מהמבנה הנפשי שלי. לא מסוגל להמשיך הלאה בלי לדעת מהו ה"הלאה".
אבא פעם אמר, בעת מצוקה, כמה טוב לאותה ציפור שעפה בשמים, היא
תמשיך לחיות. ואני ? טוב, אני לא במצוקה שכזו, וגם לא ציטטתי
אותו במדויק. פשוט נזכרתי. רגע. זו המילה שנפלטת ממוחי כעת.
"רגע". כמו קופים, אבל לא. רגע. מה שוב ? קפאתי לרגע, עצרתי
מהכתיבה וניסיתי להבין. כן, שוב ושוב הצורך הזה בהבנה. יש
מילים שקופצות ועולות במוחנו בלי שליטה. אז הנה, צברתי כבר שתי
מילים בכמה דקות. קופים ורגע. האמת ? כתבתי רגע וקופים, מחקתי
ותיקנתי לקופים ורגע. את זה אני דווקא מבין. למדתי שהמחשבה
האחרונה נשארת במוח כמה שברירי שניה ולכן כתבתי קודם רגע. יש
לי
תחושה שמי שיקרא את המשפטים האחרונים, העוסקים בניתוח ההסבר
לרגע וקופים וסדר הכתיבה, ישתעמם. אבל אני מחויב לעצמי (כי זה
מה שהחלטתי) לכתוב בדיוק את מה שאני חושב. החדשות. הגברתי. שוב
חיל האוויר תקף. הכנסת, ג'ונתן פולרד, רצח שני מטיילים
והשיבושים במשק. ושוב, לשכת התעסוקה. והבורסה יציבה. אלה
הכותרות. פיהוק, התמתחות. רגע, אסגור את הרדיו. קפה. חצי כוס
קפה מסתכלת עלי. פושרת אף היא. כן, זה נשאר מהלילה. טוב, נשתה.
נשתה ? למה אני מדבר בלשון רבים ? המון שאלות. לא כולן חשובות,
לא לכולן יש לי תשובות ואולי לא צריכות להיות. מבט קצר על
המסך. ואללה (כן, ואללה. מותר לי, אלה המילים שלי), כתוב המון.
כל כך הרבה פעמים רציתי לכתוב, אבל לא העזתי. יותר נכון, לא
פיניתי את עצמי לכך. מה הושיב אותי כעת לכתוב ? השיר שקראתי ?
הזמן הפנוי ? כן, עוד שלוש שאלות. אני לא מנסה להגיע למסקנות.
אז יש שאלות.
כנראה שככה זה. נחתי קצת. הראש ריק לחלוטין. רימיתי, לא כיביתי
את הרדיו. לא, לא רימיתי. פשוט לא כיביתי את הרדיו. עכשיו
סגור. יש איזה שהוא רדיו בחדר אחר. במטבח. דיבורים. שיהיה. כאן
אני חושב לעצור. כלומר, אני חושב. אם אני חושב, יש רצף מחשבה,
מה שמאפשר לי לכתוב הלאה. מצחיק. פתאום אין, פתאום יש. מה
לכתוב. מאיפה זה בא ?
השאלות מזכירות לי את הגיבור בספר "התפסן בשדה השיפון" עם
השאלות שלו. למה עשיתי מרכאות סביב שם הספר ? אני שבוי
בקונספציה. זו מילה מתאימה ? מה בעצם אכפת לי. אני מבין. זה
בשבילי. הכתוב. זו דרך להשתחרר. פתאום. הבזקה. כן. קבלתי תשובה
לאחת מיני רבות. הרדיו פולט את השיר הזה, נו, לא זוכר איך
קוראים לו. לא חשוב. כשאני אקרא את מה שכתבתי, מה אחשוב ? אז
כבר יהיה מאוחר. כלומר לא רלוונטי. זורם כל הזמן קדימה. תיקנתי
שגיאת כתיב. הנטיה למושלמות. מחייך. אני מחייך. זהו. טוב.
קופים. הכל בדף אחד.