אספתי אותו אל מכוניתי איפשהו באמצע הדרך בין דרך נמיר.
מדיו היו מלוכלכים ומאובקים משהו, שערו פרוע ומתולתל ועיניו,
תכולות כעומק האוקיינוס - עיניים שידעו מלחמה...

הנער עם מבטו התמים פער את עיניו ונעץ את מבטו עמוק בחלל
האוויר כאילו בוהה במשהו ללא כיוון:
"מלחמה זה דבר נורא"...
לחש בשקט שאיים למוטט סדרי עולם כאילו גילה דבר מה חדש.
מדוע? שאלתי בעודי מביט בתוך עיניו העמוקות.
"מתים מזה..." הוא ענה לי.

"מתים מזה..." כך בדיוק הוא ענה לי, איזו פשטות, איזה הוד
מאיים זועק מן המילים האלה. "מתים מזה". איזה חייל נפלא. איזה
עם!

"מלחמה זה דבר נורא," המשיך החייל למלמל כאילו אלפיים שנים
דוברות מגרונו. מי כמונו שונא מלחמות ומי כמונו אוהב שלום.
"מלחמה זה דבר נורא," המשיך בשלו עם ישראל המתולתל עם המקוצר
ביד.
גם כשהמשכנו בדרכנו, אלוהים יודע לאן נסענו וכמה זמן נמשכה
אותה נסיעה המשיך עם ישראל ההמום למלמל לעצמו כאילו בשלו:
"מלחמה זה דבר נורא!"

וכדאי לכולנו שנזכור את זה לקראת המלחמה הבאה.