בדיוק חזרנו מההלוויה של דוד שלי, ויקטור, שמת אתמול מסרטן,
כשאימא הגישה לי מעטפה חומה גדולה.
'זה מויקטור', אמרה בקול שבור, 'הדבר האחרון שאמר, זה לבקש
ממני למסור לך אותה'.
מיד אחר כך, הוא נפטר.
'הלב שלו התפוצץ מרוב, שהוא היה טוב, ובגלל זה הוא מת'.
אבא, ששמע אותה אומרת זאת, כעס ואמר, ש... 'הלב שלו היה מלא רק
בדבר אחד, בערק'.
אימא כעסה על אבא, על איך שהוא מדבר על אחיה, ולא דיברה איתו
אחר כך, יומיים.
ויקטור היה הדוד האהוב עלי במשפחה. הוא היה אחיה הקטן של אימי.
היו לי עוד שמונה דודים ודודות, אבל אם אף אחד מהם לא אהבתי
להיפגש, כמו שאהבתי עם ויקטור. כל פעם שהיה מגיע לבקר, וזה לא
קרה הרבה, כיוון שאבא לא אהב שהוא מסתובב בבית, הוא היה מביא
איתו בקבוק ערק ויושב איתי במרפסת לשתות ולדבר. תמיד נהג לומר
לאימא, שאני היחידי מכל המשפחה שבאמת מבין אותו.
אבא לא אהב אותו ועוד פחות מזה את הסיפורים שלו.
'אח שלך, הוא שקרן פתולוגי', אמר מפעם לפעם לאימא שלי. 'גם אם
תורידי שמונים אחוז מהסיפורים שלו, עדיין יישארו לך עשרים אחוז
של שטויות'.
אימא לא הייתה עונה לו. היא אהבה את אחיה, כמו שהוא. גם אני.
קצת לפני שנפטר, הוא בא לבקר אותנו, כרגיל במפתיע. תמיד כשהיה
בא, הייתי מפנה לו את חדרי ויישן על הספה בסלון. לא היה איכפת
לי. להפך, אהבתי כשהוא היה בא אלינו.
אבא עוד לא חזר מהעבודה אבל אימא כבר הייתה והם התחבקו במשך
זמן ארוך ואימא בכתה קצת. הוא נראה רזה וחיוור וחבש כובע
מצחייה וראיתי שמתחתיו הוא קרח לגמרי. זה מאוד הפתיע אותי
ושאלתי אותו על כך, אבל הוא רק חייך ולא ענה.
'אל תנדנד לדוד ויקטור, הוא צריך לנוח מהנסיעה הארוכה', נזפה
בי אימא.
'הוא לא מפריע לי',אמר ויקטור, 'אני רואה ששלמה עוד לא חזר,
טוב. זה משאיר לנו זמן לשבת על המרפסת ולשתות כוסית או שתיים'.

אימא כעסה עליו, 'אסור לך לשתות זה לא...',
'בריא?', קטע אותה וקיטור בשאלה ופרץ בצחוק, שהפך מיד לשיעול
ארוך וחזק. הוא התאושש ופלט, 'שום דבר כבר לא בריא בשבילי'.
הוא הניח את ידו על ראשי ואמר, 'תביא לי כוס ובוא, יש לי סיפור
בשבילך', הוא עצר לרגע ואז המשיך, 'סיפור על אבא שלך'.
לקחתי כוס מהמטבח ויצאתי אחריו למרפסת.
חיכיתי שיישב על הכיסא הקבוע שלו, זה שאבא נמנע מלשבת עליו,
ואחר כך התיישבתי על מעקה המרפסת. ויקטור מזג לעצמו באיטיות
מעט ערק בכוס ונענע אותה בתנועה סיבובית. לא התאפקתי ופלטתי,
'יש לך סיפור על אבא שלי?' ויקטור חייך אלי ומיד הרצין. 'יש לי
הרבה סיפורים על אבא שלך. הוא ואני גדלנו ביחד, היינו כמוך
וכמו, מה שמו, הבן של אורי כהן?'
'אלון'.
'כן, אלון. היינו כמוך וכמו אלון'.
הוא השתתק רגע, נאנח ולגם מכוס הערק. אף פעם לא ראיתי אותו כל
כך חלש. רציתי להגיד לו שאולי ישמור את הסיפור לפעם אחרת, אבל
הייתי סקרן מידי לשמוע עליו ועל אבא שלי.
רצית לספר לי סיפור מיוחד על אבא שלי, לא?' אמרתי במהירות.
הוא חייך אלי שוב והמשיך לדבר בקול עייף. 'אבא שלך ואני נסענו
ללונדון אחרי הצבא. זה היה בזמן שלא היה נהוג לנסוע לחו"ל, אבל
אנחנו החלטנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. לאבא שלך היה חלום
לפגוש את רינגו סטאר. אתה יודע מי זה?'.
הנהנתי בראשי, 'כן, זה ההוא מהביטלס'.

'ההוא מהביטלס?' אמר ויקטור בכעס, 'ההוא מהביטלס? אם אבא שלך
היה שומע אותך מדבר...' הוא נאנח שוב והמשיך, 'באותו זמן,
רינגו סטאר היה נחשב למתופף הכי טוב בעולם, ואבא שלך, שניגן
תופים, רצה לפגוש אותו. ידעת שאבא שלך ניגן בתופים, נכון?'.
לא ידעתי. אבא שלי? מנגן על... 'תופים?' שאלתי.
'הו, בטח. והוא גם היה טוב, לא כמו רינגו, אבל הוא היה טוב'.
ראשה של אמא הגיח אל המרפסת.
'אולי תיכנסו פנימה? מתחיל להיות קריר'
'זה בסדר, מלכה, הערק מחמם אותנו', הרגיע אותה ויקטור.
הוא אמר 'אותנו', ולמרות שרק הוא שתה, באמת הרגשתי שאני מתחמם
בכל פעם שהוא לגם מהמשקה. אמא עשתה פרצוף חמוץ ונכנסה בחזרה אל
הבית. חיכיתי שויקטור ימשיך לספר עליו ועל אבא, אבל הוא ישב
בשתיקה, עיניו כמעט עצומות ונראה היה כאילו נרדם. ניערתי אותו
בעדינות בידו והוא פקח את עיניו והזדקף בכורסא, מחייך חיוך
חיוור.
'איפה הייתי? אה בלונדון, כן', הוא אמר ושוב השתתק.
'נסעתם לפגוש את רינגו סטאר', עזרתי לו לחזור לסיפור.
'כן, רינגו סטאר', הוא מלמל, 'הביטלס כבר היו גדולים אז, וצריך
היה להיות מאוד תמים בשביל לחשוב שככה סתם אפשר להיפגש איתם,
אבל היינו כאלה ומאוד בטוחים בעצמנו. 'הגענו ללונדון והתחלנו
לחפש את רינגו. כל בוקר חיכינו שעות ליד אולפני ההקלטה שלהם
ב'אבי רוד'. בערבים ערכנו סיורים בכל מועדוני הרוק, אבל כלום.
לא מצאנו אפילו קצה של חוט המרמז לנו על מקום הימצאם של
הביטלס. מישהו אמר לנו שהם בכלל בארצות הברית וכבר ממש
התייאשנו. אני חשבתי שלונדון מדהימה, גם מבלי שפגשנו בה את
רינגו, אבל אבא שלך לא היה מוכן לוותר'.
הוא השתתק ושתה מהערק. חיכיתי חסר סבלנות, שימשיך.
'ערב שישי אחד, הזמינה אותנו ג'ולי, צעירה לונדונית, שפגשנו
במהלך אחד הסיורים שלנו בנתיב הקבוע, לצאת איתה ועם חברה
למועדון קטן בצפון לונדון. ביקרנו במועדון הזה, כשרק הגענו
ללונדון. הוא נראה מוזנח ומעופש וכמו שאבא שלך אמר, "אפילו
ברמלה לא היו מרשים לפתוח מועדון כמוהו". אתה אפילו לא שמעת על
המועדונים ברמלה, מה?'
לא שמעתי ונענעתי בראשי לשלילה.
'טוב. אתה צעיר מדי, איך תשמע?'
הוא נעצר מדיבורו ולגם מכוסו. אחרי כמה זמן, כשראיתי שדוד
ויקטור לא חוזר לדבר, כחכחתי בגרוני. זה הקפיץ אותו ממקומו.
'אה, איפה הייתי?'
'נסעתם עם ג'ולי למועדון המסריח ההוא', הזכרתי לו.
'כן. נסענו לשם. אני רציתי להשכיב את חברתה של ג'ולי, רואנדה'.
הוא עצר רגע בדיבורו וקרץ לי. 'אל תגלה לאימא שלך שאני מדבר
ככה לידך. לאבא שלך כבר לא היה משנה. הוא התייאש מלחפש את
רינגו. נפגשנו עם ג'ולי ורואנדה בכניסה למועדון ונכנסנו
פנימה'.
הוא שב ולגם מהערק ומיד אחר כך פרץ בשיעול רטוב, חולני. אמא
הופיעה מיד. 'די כבר עם הערק הזה', היא הכריזה, 'אני מכינה לך
קפה'.
היא לקחה את הבקבוק בהחלטיות ונכנסה שוב פנימה. ויקטור חייך
אלי מבעד לשיעולו, 'אמא שלך דואגת יותר מידי'.
לא עניתי לו. ניסיתי לחייך אליו בחזרה, אבל מה שיצא לי, היה רק
עווית מוזרה. מאוד דאגתי לו גם אני. שיעולו נרגע. הוא ניגב את
פניו בידיו, לגם שוב מהערק וחזר לסיפורו. 'ישבנו קרוב לבמה,
אבא שלך, אני, ג'ולי ורואנדה. הופיע שם הרכב שכלל גיטריסט,
מתופף, נגן בס וזמר. לכולם היה המון שיער והזמר רקד כמו משוגע.
היה לו קול גבוה. אבא שלך התלהב מהגיטריסט שלהם ואמר שהוא פשוט
ענק. הייתה להם מוזיקה טובה. ג'ולי סיפרה שמאוד אוהבים אותם
בלונדון ושבקרוב בכל העולם ישמוע עליהם.
חיכינו להפסקה, ואז אבא שלך וג'ולי ניגשו אל מאחורי הקלעים
בכדי לדבר עם הזמר, שהיה מנהיג הלהקה. אני ורואנדה נשארנו לבד,
וזה בדיוק מה שרציתי שיקרה. היא הייתה בריטית ממוצא אפריקאי,
ואני רוצה שתזכור משהו לכל החיים שלך', הוא התכוף בכיווני
ולחש, 'אתה חייב לנסות את זה עם אפריקאית'.
לא הבנתי בדיוק מה אני חייב לנסות, אבל חייכתי בחשיבות כמבין
גדול. אותו רגע, הופיעה שוב אמא והניחה לפנינו מגש ובו קפה
לויקטור ותה חם לי. היא חיכתה רגע וכשראתה שויקטור עוזב את כוס
הערק הריקה ולוקח את הקפה, מיד לקחה אותה ונכנסה שוב פנימה,
מסננת, 'מה רע בסלון שלנו?'
ויקטור לא ענה לה. הוא חיכה שתעלם והמשיך לספר. 'העניינים ביני
ובין רואנדה התחילו להתחמם ובדיוק אז חזרה ג'ולי וסיפרה, שמיד
אחרי ההפסקה, אבא שלך עולה להופיע איתם ומחליף לשני שירים את
המתופף שלהם. בהתחלה לא האמנתי לה, וכשראיתי שהוא לא חוזר, קצת
דאגתי. אבא שלך, יש לו פתיל קצר ותמיד הייתי שומר עליו שלא
יריב עם כל העולם. אבל לא היה מה לדאוג, כי כשהלהקה חזרה לבמה,
ראיתי את אבא שלך יושב על הכיסא של המתופף. הזמר אמר משהו על
זה שהם שמחים לארח את המתופף הכי גדול בישראל, איך הוא קרא
לזה? אה, כן, "מתופף המלחמות". הסתכלתי אל אביך. הוא קרץ לי
ועשה פרצוף של 'מה אני יכול לעשות?'. ממזר היה אבא שלך'.
ויקטור נעשה חיוור. ידעתי שהתעייף מהסיפור. 'אולי תמשיך אחרי
שתנוח?' שאלתי בלי חשק. דאגתי לו, אבל רציתי שימשיך לספר.
'לא', אמר בהחלטיות ויקטור והזדקף בכורסתו. 'אני רוצה לגמור עם
זה'
הוא כחכח בגרונו והמשיך לספר בקול חלש. 'הם התחילו לנגן והיית
יכול לראות מההתחלה, שיש ביניהם כימיה מצוינת. אבא שלך השתלב
בהרכב הזה בלי כל מאמץ. גם הקהל הרגיש בכך והתלהב. חיפשתי את
המתופף הקבוע של הלהקה וראיתי אותו עומד ליד הבר, מעוצבן בפנים
אפורות. הוא עקב אחרי התיפוף של אביך ומלמל לתוך כוס הבירה
שלו. אני בטוח שמה שהוא אמר לא היו ברכות על הנגינה, אם אתה
מבין למה אתה מתכוון'.
הבנתי, והנהנתי לו בראשי.
'ברגע שנגמרה הופעה, חזר אבא שלך אל השולחן, מלווה בזמר. הוא
הציג אותנו בפניו ואותו בפנינו. קראו לו רוברט. שמעת כבר את
הדיסק האחרון שהבאתי לך?'
'לד זפלין?' שאלתי, מופתע.
'כן', אמר ויקטור בחיוך, 'הראשון שלהם'.
'בטח שמעתי', אמרתי בגאווה, 'גדולים'.
'היו', נזכר ויקטור בגעגוע, 'הם היו באמת גדולים, ואבא שלך
ניגן איתם'.
'איתם? אתה בטוח שזה היו הם?' שאלתי את דוד ויקטור. ידעתי שהוא
לא מספר סתם שקרים, אבל רציתי לשמוע שוב. אבא שלי, מנגן עם 'לד
זפלין'?
'בטח שאני בטוח', אמר ויקטור, ולא רק זה אלא שכשהוא ורוברט
התיישבו בשולחן שלנו, אחרי ההופעה, התברר לי שהוא ממש בחור על
הכיפאק'.
אף אחד כבר לא מדבר ככה. דוד שלי, ויקטור, היה היחיד ששמעתי
אומר "בחור על הכיפאק", או "בטח שאני בטוח".
'היה נראה לי שהוא נדלק על ג'ולי ולאבא שלך בכלל לא היה אכפת.
פתאום הופיע מאחור המתופף שלהם והתחיל לצעוק על רוברט שיעיף את
המתופף הזה ושהוא הורס את הלהקה ושג'ימי, זה הגיטריסט, עוד
יראה לו מה זה לפגוע בו, בג'ון, המתופף. הוא נראה לי משוגע
ושיכור מאוד. רוברט לא התרגש ממנו ושלח אותו להירגע בחדר
האחורי. ג'ון רק התעצבן יותר. הוא חטף מאבא שלך את מקלות
התיפוף ושבר אותם על הרגל שלו, במכה אחת. היינו בהלם. לא ידענו
איך להגיב, מה גם, שאלו היו המקלות שלו. ראיתי את אבא שלך נעשה
אדום. ידעתי שהוא עומד לקום ולריב עם המתופף. תפשתי אותו
בחולצה ולא נתתי לו לקום. הוא ניסה להתנגד, אבל אז רוברט קם
והעיף לג'ון אגרוף בפרצוף, שהפיל אותו על רצפת המועדון. הוא
שכב שם בלי לזוז. רוברט הסתובב אלינו. ראיתי שהוא נסער. הוא
ביקש את סליחתנו ונפרד מאיתנו, מציע לאבא שלך לבוא למחרת אל
הבית שלו, לנגן עם חברים. הוא הקים את ג'ון מהרצפה וגרר אותו
אל מאחורי הבמה.
נשארנו לשבת שם עוד קצת זמן בשתיקה, ואז אני ורואנדה עזבנו
לדירתה וג'ולי ואבא שלך חזרו למלון'
ויקטור השתתק. הוא סיים את הקפה שלו וניסה להניח את הכוס, אבל
לא היה לו כוח להתרומם וידו לא הגיעה אל השולחן. קפצתי ממקומי
ולקחתי את הכוס מידיו, לפני שהיא תיפול. הוא חייך אלי בהכרת
טובה.

'תודה חמוד', הוא אמר והמשיך לספר, 'למחרת פגשתי את אבא שלך
במלון. הוא התלבט עם ללכת אל רוברט או שלא. ניסיתי לשכנע אותו
שילך, כי מה יש לו להפסיד? אבל הוא חשש. "מה יהיה אם ג'ון יהיה
שם?", הוא שאל אותי. "אז מה?" אמרתי לו, "מקסימום, הוא ישבור
עוד מקלות". אבא שלך לא ראה בזה שום דבר מצחיק. התחלנו לריב,
אם הוא צריך ללכת או לא. בסופו של דבר הוא החליט שלא ללכת
והאשים אותי בכך. למחרת נפרדנו. הוא חזר לארץ ואני עברתי לגור
עם רואנדה. כשחזרתי לארץ זה כבר לא היה אותו דבר בינינו'. הוא
פרץ בשיעול.
אמא מיד הופיעה, כאילו עמדה והקשיבה ליד הדלת. 'די', היא פסקה,
'מספיק סיפורים להיום. אמיר, תעזור לי להעביר את דוד ויקטור
למיטה'.
ויקטור לא התנגד לה הפעם. עזרתי לו לקום. הוא היה ממש קל,
כאילו הגוף שלו היה עשוי מנייר. העברנו אותו למיטתי, אמא כיבתה
את האור ויצאנו בשקט מהחדר.
אבא חזר מהעבודה בערב. הוא נכנס, ריחרח את האוויר ופסק, 'ערק!
ויקטור היה כאן'.
אמא הנהנה ואמרה לו, 'ששש..., הוא ישן'.
אבא לא ענה לה. הוא אכל את ארוחת הערב בשתיקה ויצא אל המרפסת,
מחזיק את כוס תה הנענע הגדולה שלו בידו.
שמתי במערכת את הדיסק של לד זפלין. השיר הראשון התחיל לנגן,
כשאבא נכנס חזרה ומיד כיבה את המערכת. הוא הסתכל עלי במבט
כועס, ויצא בחזרה למרפסת. ידעתי שדוד ויקטור סיפר לי את האמת.
בבוקר יצאתי ללימודים וכשחזרתי דוד ויקטור כבר הלך. יותר לא
ראיתי אותו, עד ההלוויה, שבה הוא שכב בתוך הארון ולא היה דומה
לעצמו בכלל. רציתי לשאול את אמא שלי אם היא בטוחה שזה הוא,
ושאולי החליפו לנו את הדוד, אבל ידעתי שזה רק יגרום לה לבכות
יותר ולא שאלתי.
ואז, כשחזרנו והיא הגישה לי את המעטפה, באומרה שזו הייתה בקשתו
האחרונה, התרגשתי מאוד. פתחתי בזהירות את המעטפה.
בתוכה היו שני חצאי מקל תיפוף ישן ופתק קצר, "שני חצאים. אחד
לך ואחד למתופף הכי גדול אחרי רינגו". קפצתי ממקומי וניגשתי
לאבא שלי. הוא ישב על המרפסת ושתה את התה עם נענע שלו. הגשתי
לו את המכתב ואת חצי מקל התיפוף, שלו. הוא קרא את הפתק בפנים
חתומות, קיפל אותו לקטן והחזיר לי אותו. את חצי מקל התיפוף הוא
החזיק בכוח בידו.
לפתע ראיתי דמעה קטנה מופיעה בעינו הימנית. הוא מיהר לנגב אותה
בידו והסתובב ממני. השארתי אותו שם במרפסת ונכנסתי להתקלח, לא
שוכח להניח את חצי המקל שלי, על המדף, ליד המדליה מאליפות הבתי
ספר בכדורסל. כשיצאתי מהמקלחת שמעתי מוסיקה מהסלון. חוץ ממני,
אף אחד לא נגע במערכת, מקסימום אמא פתחה רדיו מדי פעם, אבל אף
אחד לא מנגן דיסקים ובטח שלא את הדיסק הזה, האחרון שנתן לי דוד
ויקטור.