היום אני פוסע פסיעה נוספת לעבר המוות.
תמיד טענתי כי לגיל הכרונולוגי אין כל משמעות,
אבל אין ספק שהסוף הפיזי יביא לסופי הרוחני.

היום אני מסונוור מהבלונים הצבעוניים שמקשטים את חדרי,
אני קורא עוד ברכה ממוחזרת.
בחלל האוזן מזמזמים איחולים מוכרים כצרצרים בלילה,
יש להם ולי לחגוג רק עד הבוקר.

היום אני פוגש בכל המכרים, הידידים והחברים.
הם חותרים בעל כורחם עם המשוטים הכבדים,
בסירות השבריריות, ללא גלגלי הצלה,
מטלטלים בתוך נהר זכרונותי הגועש.

היום אני מחליט להתייחס לאלמנט הזמן,
זה שבעודו חולף, אני חולף עימו.
היום אני מפריח משאלה, להיות אינסופי כמותו.

היום אני מתחמש בעוז-רוח, ונודר נדר
להתנסות בכל אשר חששתי ממנו עד כה.
היום אני מתאווה לדעת חוויות מסוג אחר,
אבל מבין כי החיים הם נסיון חד-פעמי כושל.

היום אני מעסה את לחיי לקראת החיוכים המעושים,
מתהדר בבגדיי המפוארים, מצחק עם הסובבים,
היום אני לוגם מכוס משקה באלגנטיות מזוייפת,
כי הכול, כך מסתבר, הוא אכזבה של ציפייה מתמשכת.