[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיל רובין
/
עור הידיים של אמא

מאז שאבא קיבל את העבודה החדשה עור הידיים של אמא נהיה נעים
ורך יותר. אני מרגישה את זה כשהיא מלטפת אותי, מושכת את ידה
השמנונית לאורך פניי בבקרים לפני שאני יוצאת לבית הספר, וכשאני
קוראת לה בכף היד, עושה כאילו, ורואה איך כל החבורות והפטריות
והשריטות והעור המתקלף נעלמים לאיטם, והעור מתמלא חיות.

פעם בשבוע קוראת לי אמא לחדרה ומטפחת גם את עור ידיי. אני צופה
בה כשהיא שוטפת את ידיה בקפדנות, משפשפת גרגרים קטנים ומורחת
מסכת הזנה וקרם לחות בריח תות חריף. אני עוקבת אחריה, מחקה כל
פעולה בדייקנות, ורואה איך גם ידיי שלי הופכות נעימות ורכות
יותר. אחר כך אני נשכבת לה על הבטן, ומצמידה את ידי לאפי. אני
אוהבת את ריח התות ונהנית לנשום דרכו. אני לוקחת נשימות ארוכות
ומרגישה איך כל האף שלי וכל הריאות מוצפים בניחוח התות. אמא
אומרת שידיים מטופחות זה לא רק עניין של להיות אישה, "זה גם
עניין של כבוד". לפעמים אני נרדמת ככה על אמא, והיא לא זזה כדי
לא להעיר אותי. רק כשאבא חוזר מהעבודה מאוחר הוא נושא אותי בין
זרועותיו ומשכיב אותי לישון. כשהוא מכסה אותי בסדין אני מרגישה
את כפות ידיו המחוספסות והיבשות חולפות על פני עורי ומיד נזכרת
באמא, וככה מאושרת אני נרדמת וחושבת על הידיים שלנו.

מאז שאבא קיבל את העבודה החדשה אמא הפסיקה לנקות. במקומה עכשיו
יש עוזרות, ואמא מפקחת אחר פעילותן, כשסיגריה בידה, מתרוצצת
אחריהן בבית כשכולה לחוצה. היא קוראת לזה 'יום עוזרת'. אני
שונאת את ימי העוזרת ואת התחושה שמישהו זר מסתובב לך בתוך
הבית. אני חושבת שגם אמא שונאת אותם, אחרת אי אפשר להסביר למה
היא כל כך לחוצה. אני נזכרת בימים שאמא ניקתה בעצמה, ושאני
הייתי חוזרת מוקדם מבית הספר ומצטרפת אליה. היא הייתה מרשה לי
להניח את התיק והנעליים בקיר הסמוך למטבח, ולא להכניס אותם ישר
לחדר. היא הייתה רגועה יותר, ואנו היינו מנקות יחד. הייתי
ממלאת מים בדלי הכחול של הספונג'ה, מביאה לה את חומרי הניקוי
השונים ומטאטאת את הלכלוך והאבק מחדרי השינה ומהמטבח. בסוף
היום היינו אני ואמא מבשלות ארוחה גדולה, ונותנות לאבא לטעום
ראשון. כשהיה מתפעל, אמא הייתה טוענת שאני בישלתי לבד, למרות
שזה בכלל לא נכון.

אמא לא מסתדרת עם העוזרות ומחליפה אותן כמעט כל שבוע. היא
טוענת שראיה זקנה מדי ועובדת לאט, שסמאר 'מעגלת פינות', שנרדין
חסרת מוטיבציה ושמתי הגאני מתנשא מעט ושקשה לתקשר איתו. עכשיו
יש לנו את פייקה ואני לא אוהבת אותה בכלל. גם היא זקנה, מבוגרת
מאמא, הגב של כפוף והחולצה הרטובה מחומרי הניקוי תמיד נדבקת
לבטנה השמנה. חסרות לה כמה שיניים ואחרות לא מונחות במקומן.
השיער שלה קשה ומאפיר. כשפייקה מתכופפת ושולחת יד לאסוף את
האבק ממתחת לספה, עומדת אמא מאחוריה, שלובת ידיים, ומנסה לעקוב
אחר תנועתה. אני לא יודעת למה היא כל כך קפדנית, אבל מיד
כשפייקה מתרוממת ומשחררת אנחת רווחה קשה, אמא מתכופפת גם היא
ומציצה לראות מה עלה בגורל האבק. ככה היא מלווה את העוזרת בכל
החדרים. בודקת שהחלונות מבריקים, שהשירותים מצוחצחים, שהרצפה
מדיפה ניחוח מסטיק. אני רואה בתנועותיה איך פייקה נלחצת, הופכת
לידה לביישנית ומפוחדת. אמא מבטיחה לה שזה לא יהיה ככה תמיד
ושזה "רק בשבועות הראשונים, שתלמדי שאצלי נקי זה נקי". כשהיא
מדברת עם פייקה אמא מבטאת כל הברה לחוד והדיבור שלה הופך עגול
וברור יותר.

ביום העוזרת גם לי אין דקה של מנוחה. הלחץ של אמא מכביד עליי
ואני משתדלת שלא להטריד. אני מחביאה את היומן הפרטי שלי, בכל
שבוע במגירה אחרת כדי שהעוזרות לא ייקראו את מה שאני חושבת
עליהן ועל אמא. אמא אומרת שאין לי ממה להילחץ, כי הן בלאו הכי
לא יודעות לקרוא עברית. אני לפעמים גם מפחדת שאשתה בטעות מהכוס
של העוזרת. אני לא יודעת למה זה כל כך מגעיל אותי, אבל תמיד
כשהן שותות אני מנסה לזכור טוב טוב באיזו כוס זה היה. בדרך כלל
אמא נותנת להן את הכוסות הגבוהות והשקופות, כי אז אפשר למזוג
הרבה בבת אחת ולא למלא מחדש כל הזמן, ואני מנסה להימנע מהכוסות
האלה גם בשאר השבוע. לפעמים אני חולמת שנמאס לאמא מהעוזרות
ושאנחנו מתחילות לנקות שוב יחד. אני מדמיינת אותנו מנקות את
המטבח ואת חדרי השינה, אוספות את האבק הנערם בארונות, מעבירות
זו לזו את המטליות הצהובות ותרסיסי הניקוי בתזמון מושלם, כמו
במרוץ שליחים באולימפיאדה. אחר כך אנחנו מבשלות ביחד ארוחה
ותוך כדי שותות מיץ תרכיז מאותה הכוס. כשאני חושבת על כמה טוב
היה יכול להיות זה עושה לי לשנוא את פייקה אפילו יותר.

פעם אחת אמא השאירה אותי לבד עם פייקה ואמרה לי לראות שהיא
עובדת, "לא באה סתם לעשות בטן גב", וככה רציתי לעשות את מה
שאמא אמרה לי אז הסתכלתי על פייקה טוב טוב. גם אני נעמדתי
מאחוריה, כשכל גופה העייף התכופף אל מתחת לספה, בידיים שלובות.
הסתכלתי עליה בעיניים חודרניות, לא ממצמצת, לא מפחדת, כמו
שמסתכלים על חתול שרוצים להבריח. ופייקה, שנראתה כמתמוטטת תחת
עול גופה הכבד, הביטה בי ביראה. כל איבר בגוף שלה התנהל בנפרד,
כאילו אין תזמון בין הידיים לבין הראש לבין הרגליים, וזה גרם
לה להיראות מגושמת, בכלל לא נשית, בטח לא כמו אמא, אבל גם לא
גברית, ואז חשבתי לי מה זה להיות עוזרת והבנתי שזה בעצם להיות
שום דבר. וזה עשה לי טוב לראות איך היא עושה כל מה שאני אומרת,
ואיך כל הסמכות של אמא עברה לידיים שלי, ולרגע הרגשתי כמו אמא
קטנה בתוך הבית שלי. הייתי אומרת לה 'פייקה, עכשיו את החלון',
'פייקה, עכשיו את הרצפה', והיא הייתה ממלמלת 'תודה' או 'שוקרן'
בכל פעם שהייתי אומרת לה מה לעשות, ולא הבנתי למה היא כל כך
מודה לי. הייתי משתעשעת במחשבות על מה לומר לה לעשות. הייתי
תוהה האם היא תעשה את כל מה שאני אומרת. וככה באותו היום, אחרי
שבמשך שעות זה עמד לי על קצה הלשון, אמרתי לה 'פייקה, תמזגי לי
כוס מים'. ואיך שזה יצא לי מהפה פתאום הרגשתי רע. אבל היא רק
הניחה את המגב, הלכה למטבח ומזגה לי את הכוס, וכשהושיטה אותה
אפילו לא הביטה בי. ואיך שהמים שטפו לי את הגרון כל התחושה
הרעה נעלמה, כאילו נשטפה עם המים אל הקיבה.

באותו היום אמא ביקשה ממני ללוות את פייקה לתחנת האוטבוס,
להראות לה איזה קו מגיע לבית חולים מאיר, כמו שפעם הייתי מלווה
את העוזרות האחרות לתחנות שלוקחות אותן לטייבה ולטירה. אמא
אומרת שחשוב ללוות אותן, לא רק כי קשה להתמצא בשכונה שלנו, אלא
כי "חשוב להיות בן אדם". כשאני ופייקה הלכנו ברחוב אל עבר תחנת
האוטבוס, קצת התביישתי לעמוד לידה. לא רציתי שיחשבו שאנחנו
חברות או שהיא סבתא שלי. אבל הייתי חייבת להיצמד אליה כי היא
הלכה לאט ואחרת הייתה מאבדת אותי. כשעמדנו קרוב שאלתי אותה למה
היא צריכה לנסוע לבית החולים והיא רק אמרה לי שהבן שלה שוכב שם
ושיש לו "כאב גדול בראש", זה הכעיס אותי כי לא הבנתי איך אמא
שהבן שלה שוכב בבית חולים יכולה ללכת לנקות במקום לשבת אתו שם.
אני יודעת שאמא שלי הייתה יושבת איתי כל היום. כשהאוטובוס הגיע
פייקה חייכה לשלום וליטפה את פניי עם ידיה. העור שלהן היה
מקולף ומחוספס, וריח חריף של אקונומיקה נדף מהן. כשעמדתי שם
והבטתי באוטובוס המתרחק הייתי פתאום מאושרת, כי הבנתי שעכשיו
זה רק אני ואמא לבד ושוב הרגשתי כל כך קטנה מול כל האהבה הזאת
שיש בעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איש תחת גפנו
ותחת במתו.




מן המקורות


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/10/04 16:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל רובין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה