נניח והייתי נרדמת בסופו של דבר.
תוך כדי החלום חסר-הפשרות הייתי מתעלפת, ככה מתוך שינה.
מתאנקת תוך כדי... איריס הייתה מתקרבת לראות מה קורה שם אבל
חוזרת לישון.
נניח והייתי מתמחה בכפות רגליים ואנשים היו עולים לרגל לביתי
בחדרה כדי שאבין לליבם דרך הקווים המסודרים המתווים את רגלם.
שאוכיח להם נסתרות ואומר מילה בעלת ערך, משהו משמעותי.
איריס תסבול מעצם העובדה שחזרה לישון בעודי מתאנקת תוך שינה,
אך לא שינה רגילה, שינה לאחר נדודים, שינה בעודי מתעלפת. היא
לא תסלח לעצמה.
הייתי נותנת עצות לכל האנשים העזובים, מחבקת אותם ומקנה להם
תחושת ביטחון בין המרירות והכובד הבלתי נסבל של הקיום.
הם היו מזילים דמעת אושר, מרגישים שנרפאו ממחלה חשוכת מרפא,
מודים לי, משלמים ולוקחים את כפות רגליהם הרחק מביתי הדל
בחדרה.
איריס לא תצליח להירדם לאחר שתבין למה גרמה כשלא שמה לב, נכון
שזה לא היה בכוונה, אבל איריס יודעת באיזה מצב אני כנראה נתונה
והבעיות הנוירולוגיות החוזרות-נשנות ומטשטשות אצלי, היא תסתובב
הלוך ושוב בבית שלנו בבברלי ותסבול שכך נתנה לאהובתה היחידה
לטבוע בשנתה.
והם ימשיכו להציף את ביתי, יביאו עמם חבילות טעימות-טעימות עם
אוכל איכותי שמוכשרים מכינים בבית ואחד מהם שיהיה ממש-ממש מסכן
יבוא בידיים ריקות ובכפות רגליים מסתוריות, יסתכל בי במבט
ריקני דומע ונטוש. אתמלא ברחמים כלפיו, אחוס עליו ואתחיל לטפח
את כפותיו הנוירוטיות. אציג בפניו בקבוקון שמנוני עם סרט אדום
שרקחתי בעצמי, עליו יהיה למרוח בקרם את כף רגלו הימנית, כל ערב
וכל בוקר.
דרך שם, תחזור אליו האהבה, יחזור אליו הניצוץ שאיריס תייחל
שיחזור אליה לאחר מותי בשנתי. הנוירולוגיה הפכה תוך שניות לדום
לבי הישן, לפחות כעת הוא ישן, לאחר הרבה תקווה לכך.