כבר יומיים שהיא קמה באמצע הלילה בשביל לבדוק אם הילד חי.
היא חולמת את אותו החלום כבר יומיים ועדיין אין תקווה. אין
תקווה שהלילה ייגמר בשקט.
היא רק יושבת ובוכה. ובוכה. וחוסר האונים משתלט אט-אט עד שהיא
נהיית פרנואידית לגמרי, מביטה סביבה ואין אף אחד. והיא מפחדת
לקום. הנפילה הזו מדאיגה אותה. היא נופלת באמצע המסדרון,
הדמעות נושרות כמו עלים בשלכת, היא תוהה למה דווקא לה זה מגיע.
לאחר כל הייסורים שהיא עברה על מנת להשאיר את העובר בחיים, היא
צריכה לדאוג שהילד שלה יחיה כמו שאר הילדים.
הילד שלה.
לפעמים היא לא יודעת מי הוא. היא מביטה בפניו ורואה מישהו אחר.
פנים זרות מביטות עליה. לפעמים הפנים מוכרות, ואז היא נאלצת
להסיט את מבטה. לפעמים היא לא יכולה לראות את הילד בוכה אז היא
מצטרפת לבכיו וככה הם בוכים, שעות על גבי שעות, עד שהילד נרדם.
היא ממשיכה לבכות וכשהיא מסיימת היא כועסת על עצמה והאימה
שבעיניה מראה שהיא באמת ובתמים רוצה להיות אם טובה. כאשר זה
קורה היא משתדלת, מאוד משתדלת, לתת לו חיבוק חמים, נשיקה אוהבת
על הלחי וקצת אוכל וקצת שתייה, לפי האמצעים.
היא אוהבת אותו. על זאת אין עוררין. היא לא מוכנה לוותר עליו
עדיין. אף אחד לא ייקח אותו ממנה. אפילו אם תברח איתו עד סוף
העולם, אף אדם, אפילו בעל כל האמצעים שבעולם, לא יצליח להפריד
ביניהם.
היא הייתה טיפשה, היא מודה, ומאז שיחת הטלפון ההיא, הטיפשות לא
עוזבת אותה. המחשבה על כך שכמעט נפרדו דרכיהם שלה ושל הילד לא
עוזבת אותה במנוחה ולו לרגע קט. היא מצפה שהוא יבין, אבל היא
בעצמה מבינה. הוא עוד לא מבין דבר וכבר יודע מי האמא שלו. הוא
עוד לא מבין דבר אבל יודע שרק היא תטפל בו ולא אף אחת אחרת.
במיוחד לא מישהי שהוא לא מכיר, לא אוהב, לא רוצה.
היא בוטחת בעצמה. הנסיבות לבריחה שלהם לא חשובות. הנסיבות
לטיפשות ולאופי המרדני לא חשובות. מה שחשוב זה רק היא והילד.
אין עוד אדם אחד בעולם שיוכל  להתווכח על כך שהילד שלה מושלם.
בדיוק כמוה.
עכשיו החמה מתחילה לזרוח והיא מביטה מחוץ לחלון הקטן שבמטבח.
עוד יום שבו תנסה לקחת את בנה הקטן לחיים חדשים.
אולי דווקא היום היא תצליח.