ישבתי על כיסא מפלסטיק, מול שולחן מטונף בבית קפה.
קפה שחור, חזק, מעורר, נע במערבולת קטנה כשהעברתי את הכפית
בתוך הכוס בתנועות סיבוביות.
קפה שחור, שכבר נהיה קר, על משטח לכוס בצבע כחול בהיר, כחול
כמו החולצה של הבחור שישב בשולחן שמולי אתמול, ומת בפיצוץ.
המלצר עבר לידי, והודיע לי שהם סוגרים. הסתכלתי עליו, והוא
החזיר לי מבט.
אני לא יודעת למה התיישבתי בבית קפה הזה, אני אפילו לא שותה
קפה שחור. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.