[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








א
"זוהי העונה הנוחה ביותר לבקר בספרד ובסביבתה", טענה הפקידה
בסוכנות הנסיעות. "בקיץ החום הוא ממש בלתי נסבל, האדמה כולה
בוערת והנחלים יבשים, ממש כמו אצלנו!"
"האם את מספרת לי זאת מניסיונך האישי או שזו עצה בתוקף
תפקידך?"
"אני הספקתי כבר פעמיים להיות בספרד. פעם הייתי בחורף וחשבתי
שלא אחזיק מעמד אפילו יום אחד. יוצאים החוצה מהמלון, ואז כאילו
נכנסים לתוך  'פריזר'. ופעם הייתי בקיץ וחשבתי שאני הולכת למות
מחום. אני אומרת לך, עכשיו, בסתיו, זו העונה!"
כך קרה, שיצאתי לטיול בעונת "הימים הנוראים". בתחילה חששתי: מה
יקרה, אם ארצה להתפלל בבית-כנסת? אבל, הרי גם בספרד יש יהודים,
כך שאין סיבה לדאגה. יצאתי לטיול במסגרת קבוצת מטיילים
ישראליים, ומדריך חביב. ביחד הלכנו לראות את מוזיאון פראדו ואת
אלחמברה והצטלמנו עם דון קישוט ובגבעת תחנות הרוח, שבהן נלחם,
ראינו את הרחוב ובית הכנסת של הרמב"ם, הנקרא כאן מימונידס.
פעמיים הלכנו ל'קורידה' -לוחמת הפרים. פעם ראינו סרט ספרדי
הנקרא "טארדס דה טורוס" שפירושו "אחרי צהריים של פרים", אשר
תיאר באופן מפורט כל תנועה של לוחם הפרים ואת כל הנעשה מאחורי
הקלעים. כיצד 'טוררו', לוחם השוורים מתפלל לפני תמונת "האם
הקדושה", שתעניק לו ניצחון על הפר השחור. ופעם רכש לנו המדריך
כרטיסים מוזלים למלחמת השוורים ויחד עם ההמון המשולהב נאלצנו
לצרוח "או-לה!" ואף זרקנו לאוויר כובע, כמנהג המקומיים. אבל
כשהמדריך הביע את דעתו, שכל זה הוא כאין וכאפס בהשוואה עם
מלחמת  שוורים בברצלונה, הבעתי את התנגדותי. גם האחרים טענו
שמרוב ביקורים מאורגנים בכל מיני מוזיאונים, ארמונות ובתי-כנסת
שהפכו לכנסיות, אין זמן לערוך "שופינג" רציני. נערכה הצבעה
וברוב קולות הוחלט על יום חופשי, בו  כל איש יעשה כרצונו. שני
ספרדים יהודים, שהכרנו באחד מבתי הקפה בעיר, ושטענו שהם
מייצגים את הקהילה היהודית במדריד, תמכו בהצעה ואף התנדבו
להוליך את  המבקשים "שופינג" לחנויות, שם אפשר להשיג בזיל הזול
מציאות אמיתיות.
קבוצה אחרת שאליה הצטרפתי, החליטה לנסוע לפלמה, בירת מאיורקה.
"אתם נוסעים לפלמה, יופי! הנוף שם משגע ומזג האוויר פנטסטי",
המליצו מכרינו היהודים.
אך אותי לא עניין הנוף המשגע של בירת מאיורקה. בשבילי השם היה
קשור עם קהילת האנוסים, שבימי האינקוויזיציה יצאה לשמד
ואף-על-פי כן במשך מאות שנים היו ביניהם משפחות, שנשאו איתן את
זכר יהדותם. חשבתי שאולי 'ידידינו' המקומיים יוכלו לעזור לי,
ושאלתי אותם:
"אולי ידועה לכם במקרה איזו כתובת של משפחת אנוסים במאיורקה
שאוכל לבקרה?"
"אנוסים?" עיקם אחד מהם את פיו, "מי זה שם אנוס? הם חיים כמו
בגן עדן, סוחרים בזהב ועושים ממון".
"הוא מתכוון ל"צ'ואטאס", העיר השני.
"שואטאס", ביטל השני בתנועת  היד את השם. "שמע לי ידידי ועזוב
אותם. זה הכל שטויות. סע למאיורקה ותיהנה, כמו כל תייר, ואל
תגרום לעצמך צרות!"
"צרות, אילו צרות?"
"סתם כאב ראש. לא שזה אסור, אבל למה לך להכניס את ראשך למיטה
חולה? מישהו ישמע, ילשין עליך ואז יגש אליך שוטר ויבקש לראות
את דרכונך. הוא יוכל  להחזיק אותו בתחנה כמה ימים לחקירה, ואז
אתה בלי דרכון חסר כל זכויות. תרוץ לקונסול וזה עלול אף לגרום
לסכסוך דיפלומטי, שכן המשטרה תטען שמדינת ישראל מתערבת
בעניינים הפנימיים של אזרחי מדינה זרה. אני כבר לא מדבר על
זאת, שתגרום לנו עוול. אחרי הכל אנחנו בגלות. פה במאדריד זה לא
כל כך מורגש, אבל בכפרים ובאיים הקטנים עדיין שולטים הכמרים
וזה יכול לפגוע במשפחות יהודיות המתגוררות שם."
"חוץ מזה קשה מאוד לקיים עימם מגע כלשהו, היות וה'ת'ואטאס' הם
נוצרים יותר אדוקים מהאפיפיור", הוסיף השני.
אינני יודע מדוע, אך דבריהם רק גרמו לי להיות יותר נחוש
במעשיי. עניין ה'צ'ואטאס'  נכנס בי כדיבוק, והחלטתי - יהיה מה
שיהיה, אני מוכרח ליצור עימם קשר.

לא עברה שעה ונחתנו בשדה התעופה של פלמה דה-מאיורקה, בירת
האיים הבאלאריים בים התיכון, השוכנת 120 ק"מ מזרחית לחוף ספרד.
נמל התעופה, השני בגודלו בספרד, המה מסוכנים של בתי-מלון,
מדריכים למיניהם והמוני ילדים, שציפו בשקיקה לבואם של תיירים,
בכדי למכור להם מכל הבא ליד.
כשידי הימינית צמודה היטב לתיק הצדדי שלי, מחשש לגניבות,
הצטרפתי לקבוצה שיצאה לסיור בעיר. מאחורינו הזדנבה קבוצת נערים
שהפריעה את הרצאתו של המדריך המקומי בקריאות רמות  ובפניות
לאנשי הקבוצה: "סיגריות, ממתקים, משי, מזכרות בשביל הגברת!"
המדריך שהיה רגיל לליווי הזה, לא שם לבו להפרעות והמשיך את
דבריו: "העיר נקראה על ידי הרומאים בגלל התמרים שצומחים כאן.
שימו לב לשפעת השדרות הרחבות, שאין כמוה בכל העולם... זהו רובע
עתיק. בתים אלה הם מהמאות ה-16-18. לפניכם ארמון הנקרא
אלמודינה מהמאה ה-14.
"וזאת, רבותי, הקתדרלה הבנויה בסגנון גותי וראשיתה ב-1230.
שימו לב לציור זה של מגן דוד, הבולט על החלון שמעל שער
הקתדרלה."
"האם ארמון זה היה בעבר סינגוגה?" שאל מישהו.
"לא, אני חושב שלא. אתם יכולים לראות במקומות רבים סמלים כאלה
חרוטים על דלתות של עץ או בשערי הברזל. זהו סתם קישוט, כמו
רבים אחרים שנגרים מכינים אותם בצורת מסגרות-עץ סגנוניות,
שלתוכן קובעים מראות. לא, אין כל קשר..."
"האם יש כאן סינגוגה (בית כנסת) בפלמה?" קטעתי את דבריו.
"מאומה", ענה בקיצור.
"האם אין כאן יהודים?" המשכתי בשלי.
המדריך העדיף שלא לשמוע את שאלתי והמשיך: "כעת ניכנס לקתדרלה
ונראה... אבקש מאוד מפאת קדושת המקום..."
אותו רגע חשתי ביד קטנה בזרועי. חשבתי שגנב זריז נטפל אלי,
ניערתי בכוח את היד, ואז ראיתי נער צנום, ששאל אותי בלחש: "סלח
לי סניור...סינגוגה, אתה רוצה לראות סינגוגה?"
"סי!" עניתי.
"20 פזטות! זה לא הרבה, סניור. אם חבריי יראו אותי לאן אני
מוליך אותך, ירביצו לי. בוא אחריי. מהר."

ב
המבקרים נעלמו בתוך הקתדרלה ואני הלכתי בעקבות המדריך הקטן,
שהתקדם במהירות לפניי, כאילו מעולם לא ראה אותי. לא הרחק
מהכנסייה נכנסנו לרחוב קטן, שמשני צדדיו התרכזו בתי מלאכה
וחנויות צורפים. מעל החנויות, כמו דגלים צבעוניים בימי חג,
תלויים היו כבסים, משמע שמעל החנויות היו דירות-מגורים.
"זהו הרחוב קאיה דה לה פלאטריה" (רחוב הצורפים), הודיע המדריך
בקול חגיגי. "סניור, תן לי את 20 הפזטות ולך לשלום!"
"ואיפה הסינגוגה? שאלתי על סינגוגה ולא על חנויות של צורפים",
צעקתי עליו.
"היכנס לכל חנות ושאל. אלה הם 'שואטאס'", הוסיף בנימת בוז. "הם
יראו לך סינגוגה וכנסייה, וכל מה שתרצה. כאלה הם ה'שואטאס'".
"מי שאל על  'צ'ואטאס'?" שמעתי לפתע קול של אישה.
"הו, סניורה איסבלה, זהו תייר מארץ הקודש, איפה שישו אדוננו
נולד ונרצח על ידי  ה'יהודיאס' הרשעים".
"הו, אתה מארץ הקודש! כמה טוב שפגשתי אותך פדרו, אתה הילד הטוב
ביותר מכולם. הא לך 10 פזטות וקנה לך פיתה טעימה. אני כבר אטפל
בתייר זה".
"תודה סניורה!"
"האל ישמור את דרכך, פדרו, ותודה לך."
כאשר נעלם פדרו, פרצה האישה בקריאה נרגשת: "השבח לאלהים שהביא
אותך לכאן. מאדמת הקודש אל הרחוב קאיה דה לה פלאטאריה. אתה
ישראלי. כן, אני רואה על הכובע שלך 'שלום' - פאז.  התרצה לבוא
איתי?"
"אני מחפש סינגוגה או מישהו מצ'ואטאס", הסברתי לה.
"בשם אלוהים. שמע ישראל... בוא מהר, כל רגע יקר!"
היא הידקה את הצעיף השחור מעל ראשה והחלה צועדת במהירות לאורך
הרחוב, כשאני מנסה להדביק את צעדיה. הייתי כולי נרגש לקראת
הרפתקה מסתורית בממלכת ה'צ'ואטאס' המסתוריים לא פחות.

ירדנו ועלינו במבוך הסימטאות, כשלפתע נעמדנו לפני שער ברזל
גדול. בתוך העץ, כמו במנזר, היה קבוע צלב גדול. היא פתחה אותו
ורמזה לי להיכנס אחריה במהירות. פסל של "האם הקדושה" הקבוע
בתוך מסגרת-עץ מהזכוכית קיבל את פנינו.
"סינגוגה?" שאלתי עוד פעם, פן אירעה כאן איזו אי-הבנה מצערת.
"כן, מהר!" ענתה לי בקיצור.
עברנו בשביל ארוך המתפתל בתוך בוסתן עתיק, בו העצים, שקרסו תחת
שפעת פירות שונים, הסתירו לעיתים את השמים הכחולים. מרחוק
נשמעה נביחת כלבים שהלכה וגברה עם התקרבנו. בהדרגה השתתקו
הכלבים, כנראה שריח האישה היה מוכר להם. לבסוף השתתקו לגמרי
כששמעו את הקול המצווה: "השתתקו, אמיצים שלי!"
"כלבים אלה טובים ממאה שומרים", פנתה אלי האישה, "אף פעם לא
יספרו מה שראו, ומעולם לא יבגדו בי עבור כסף,  כמו בני אדם
רבים".
עתה נרמז לי להיכנס לתוך סבך הצמחייה, שידי הגנן לא נגעו בה,
ולפתע נתגלה לפני עיני פתח למערה: "זהו בית-הכנסת שלנו, ברוך
הבא", הודיעה האישה בקול חגיגי.
נכנסתי למערה ונדהמתי למראה עיני: באמצע ניצב שולחן מואר
בעשרות נרות גדולים, כשמסביב ישבו  תשעה גברים וביניהם כומר
בגלימה חומה, וצלב גדול תלוי היה על חזהו. איש אחד בבגדים
לבנים ניצב היה על יד המזנון ובידו ספר קטן, שממנו קרא וזימר
לסירוגין בשפה ספרדית, כשמילים עבריות רבות שזורות בה. על
השולחן היו מפוזרים קלפים וכוסות יין ריקות למחצה.
כאשר נכנסנו לאולם שבמערה, הופנו מיד כל המבטים אלינו. הכומר
קפץ כנשוך נחש וקרא: "קיאן אס אסקה הומברה?" (מיהו האיש הזה,
ספרדית).
"הירגע פדרה אזלמו, אלהים יתברך שמו, שלח לנו את הסניור הזה,
שבא מישראל, 'חודיו' אמיתי!"
גבר מבוגר וחסון ניגש אלי, נעץ בי את עיניו החודרות וחקרניות:
"יזראל?"
"סי!"
"ירושלים?"
"נו, חולון!"
תשובתי לא מצאה כנראה חן בעיניו והוא המשיך:
"שמע ישראל?"
"שמע ישראל", חזרתי אחריו.
"תמשיך!"
"שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד! מה החקירות האלה?" הרמתי
את קולי, "אני יהודי מישראל ורציתי לראות סינגוגה ובמקום זאת",
כאן נדד מבטי על השולחן, שעליו היו פזורות כוסות יין וקלפים,
"אני מוצא בית  מרזח!"
"הו, אל תבין אותנו שלא נכון", הסבירה לי באנגלית סניורה
איזבל, "חלילה, אין אנו שותים או אוכלים ביום כיפור!"
"יום כיפור?"
"כן, כל מה שאתה רואה, אלה הם כלי זהירות מימי האינקוויזיציה.
אם יכנס זר ויחשוד מה מעשינו כאן, יחשוב שאנו עורכים מסיבה
פרטית ומשחקים קלפים. זה אחד ממנהגי יום כיפור במשך מאות בשנים
כאן בלה פלמה."
"והכומר?" שאלתי בסקרנות.
"הוא טוען שאבותיו היו יהודים, והוא משתתף באופן קבוע בחוג
שלנו ללימוד התורה והיהדות. אתה רואה, אנו מכשירים את עצמנו
לעלות לארץ הקודש ושם להיות יהודים ללא שום חשש. גם הכומר
רוצה, אך הוא אומר: 'מי צריך כומר בארץ היהודים?' ונוסף לכך
בעוד כמה שנים הוא יצא לגימלאות, חבל לו על ביתו והוא חושש
לעתידו. אבל ביום כיפור הוא צם, כמו כולנו, ובאין ברירה צירפנו
אותו למניין."
עמדתי כמוכה רעם. בימי נדודי מעיר לעיר ומארץ לארץ, נשכחו ממני
כל התאריכים ורק עכשיו כאן בתוך המערה בין הקתולים, המתעקשים
לשוב לכור מחצבתם, נתברר לי כי היום הוא יום כיפור, היום הקדוש
ביותר ליהודים!
את שיחתנו הפסיק גבר גבוה, שפנה לסניורה איסבל: "עתה כשבא
לבקרנו יהודי כשר מארץ הקודש, נוכל לצרפו למניין והכומר יוכל
ללכת לראות מה שלום קרלוס שלנו!"
"זהו בעלי, סניור מוניוס. קארלוס שלנו, בן שנתיים קיבל לפתע
חום גבוה בזמן שעמדנו לצאת מהבית. זה היה אתמול, בערב יום
כיפור. אמרנו למנהלת הבית שעלינו לצאת באופן דחוף למאדריד ורק
הערב נשוב. כאשר מריה המטפלת נוכחה שלילדנו האהוב עולה החום,
רצה מיד לרופא, אבל שם נאמר לה שהוא יצא לחולה אנוש ולא ידוע
מתי ישוב. אתה מבין, הרופא ד"ר גומז נמצא יחד אתנו במניין."
"אז מדוע לא שולחים אותו?" תמהתי.
"בגלל ילד קטן, עלינו לחלל את היום הקדוש ולהתפלל ללא מניין?"
ענה לי אביו של הילד, "הרי ידוע לך, שהשופר מזכיר לריבון העולם
את עקידת יצחק? ומי אנו שתהיה לנו זכות יותר גדולה מאברהם
אבינו?"
"גם על חנה ושבעת בניה קראנו בספרי הקודש", הוסיפה סניורה
איסבל, "רק הכומר טיפל בילד שלנו. עתה כשאלהים יתברך שמו, שלח
אותך כמלאך, נוכל לבקש מהרופא שייגש לילדנו".
ד"ר גומז נענה מיד, נטל את תיקו ומיהר לעזוב את ה"סינגוגה".
"הו אלי, שרק יגיע בזמן", קראה סניורה איסבל, "שרק יציל את
היקיר שלי. אבינו שבשמים יתקדש שמך, הקשב לדברי אם הנאמנה לך,
וגם אתם עשרה במניין הקשיבו לדברי: אם קארלוס שלי יצא מכלל
סכנה ויבריא, אשוב בשנה הבאה ליהדות בגלוי, ויעשו לי השלטונות
מה שיעשו לי! זהו נדר שאני נודרת ביום הקדוש הזה!"
דממה נשתררה במערה. אף העומד לפני שולחן המתפללים הפסיק את
תפילתו.
"זהו רגע גדול" קבע הגבר החשדן שחקר אותי (אחר כך נודע לי שהוא
משמש מפקד תחנת המשטרה), "ומן הראוי שנתרכז כולנו בתפילה
מיוחדת, תפילה שאף פעם לא התפללנו, תפילה החודרת אל לב השמים.
שמא אתה אדוני, הבא מארץ הקודש, מכיר תפילה מיוחדת כזו?" פנה
אלי.
כל המעמד נראה לי מוזר מאוד: מערה מוארת בנרות, קלפים מפוזרים
על השולחן וכוסות יין להסוואה מפני מלשינים ומתנכלים לאנוסים.
מדוע עליהם להסתתר ולהסוות את מעשיהם במערה זו, כמו לפני 500
שנה? הרי אנו חיים במאה העשרים ואחת, ומדינת ישראל יכולה לקלוט
כל אדם יהודי שחפץ לשוב אל מולדתו. למרות מחשבות אלה, חשתי
שאני רוצה להחדיר במסתתרים אלה בתוך המערה, מרוח ארץ ישראל
החופשית, ארץ שלא נכנעת לאויבים ונלחמת למען חופש דעות. אינני
יודע מה נכנס בי אז, רוח שטות או שמא התרוממות הנפש ועניתי:
"כן, אני מכיר תפילה כזאת". הרמתי את ראשי, פרשתי את ידי למעלה
ובקול הססני תחילה, אך המתגבר מרגע לרגע פתחתי: "אלי, אלי שלא
ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת
האדם."
כשחזרתי על הבית בפעם השנייה, שמעתי את הכומר, ואחר כך אחרים
שהצטרפו אלינו, כשהם קוראים: "אלי, אלי" ומזמזמים איתי את
המנגינה. כשסיימתי קראו כולם: "יישר כוחך! יפה מאוד!"
"ומי חיבר תפילה זאת?" שאל אחד הנאספים.
"חנה סנש!" עניתי.
"רבנית?" שאלו בתמיהה.
"לא. היא הייתה חברת קיבוץ ובימי מלחמה עם הנאצים התנדבה לצנוח
בארץ אויבים, כדי לעזור לאחיה היהודים ובטרם נתפסה והוצאה
להורג, חיברה תפילה זאת."
"אכן, זאת היא תפילה אמיתית של מקדשת שם, ואין כמוה מתאימה
יותר ליוום נורא זה."
"כשתשוב לארץ הקודש, התוכל לשלוח לי קסטה עם התפילה הזאת?"
ביקש הכומר, "אני מבטיח לך שאלמד תפילה זאת בשפת הקודש, את כל
בני צאני."
"בחפץ לב, אעשה זאת", הבטחתי.
היום הארוך נמשך בעצלתיים ואני עמדתי יחד עם תשעה גברים קתולים
כלפי חוץ, כשספר תפילה בשפה עברית, לא ידועה  להם, ותרגום
ספרדי בעמוד השני - בידי. הנרות החלו דועכים ובחוץ ניצנץ כוכב
ראשון, כשנביחת כלבים רמה הודיעה על בואו של אדם לתחום המערה.
כשהוא כולו מתנשף התפרץ הרופא למערה, הניח את תיקו וקרא:
"יתברך האל! השבח לאל! החום ירד והילד מרגיש יותר טוב. בעוד
כמה ימים יהיה בריא ויקפוץ, כמו תיש עליז".
"תודה לאל!" קראו כל הנאספים בקול אחד.  "שבח לאלהי ישראל,
הללו שמו".
"ושבח לשליחנו מארץ ישראל, שבזכות תפילתו הבריא ילדכם", הוסיף
הכומר.
"ועכשיו רבותי", פנה דון חוסה, הוא מפקד המשטרה, "אני מציע
שתצאו בנפרד, איש איש לבתיכם, תסעדו את לבכם כאוות נפשכם."

"רגע אחד דון חוסה, טרם הוכרז על נעילה", קרא שליח הציבור,
"ברשותכם רבותי, חוסו עלי!"
כולם הסתדרו בעיגול סביב לשליח הציבור, כדי להסתיר אותו מעיני
צופה בלתי קרוי ואז הוציא הוא מתוך קיפולי בגדו שופר, כיסה את
כל פניו בשמיכה שהייתה מונחת על ידו, הרים את שופרו אל  פיו
ולפתע נשמעה במערה פעייה ממושכת כקול קריאת גדיים החוששים מפני
זאב, או כקול קריאת בני אדם הפונים אל הרועה הכל יכול שלהם.
ספק אם מישהו בחוץ שמע את קול השופר, אך הכלבים בעלי האוזן
הרגישה הגיבו בנביחה קולנית.
"יישר כוחך מאסטרו", ברך אותו דון חוסה. "ועכשיו אני מציעה
שדונה איסבל תצא ראשונה, תשקיט את הכלבים האלה, שיכולים
בנביחתם להזעיק את כל תושבי העיר."
ואכן דונה איסבל יצאה, בכדי להשקיט את הכלבים, ואחריה חמקו
איש-איש בחשכה בדרכם לביתם ולבני משפחתם. נשארתי רק אני,
הכומר, איסבל שנכנסה בחזרה ובעלה של איסבל.

"אודה לכם מאוד, אם תוכלו להמליץ לי על איזה מלון שקט ולא יקר
ביותר", פניתי למארחיי בהיסוס.
"מלון", קראה סניורה איסבל, "אחרי כל מה שעשית למען ילדי, תלך
למלון ותישן בין אנשים זרים? הסבור אתה שאין בביתנו חדר נוסף
לאורח נכבד? אצלנו תאכל ואצלנו תישן, ואם יהיה לך עוד כוח,
ואולי אם יהיה רצון לפניך, תשיר לנו עוד פעם את התפילה המופלאה
ששרת. ואתה אדוני הכומר, לאחר שהתענית יחד אתנו במשך יום שלם,
מוזמן גם אתה לסעוד אתנו סעודת נעילה".
"תודה לך סניורה איסבל, אבל בתנאי אחד, שתלווי את האורח מישראל
בנגינה בפסנתר. תמיד נהניתי לשמוע את נגינתך".
"בחפץ לב".
ימי כיפור רבים ומיוחדים שמורים בזיכרוני, אבל את יום הכיפור
עם אנשי פאלמה-דה-מאיורקה וודאי לא אשכח לעולם.

מקרה עיוור, היוצר כל מיני סיטואציות בלתי אפשרויות, העלה שוב
את זיכרון אותו יום כיפור הבלתי מתקבל על הדעת. באחת מצעדות
הבוקר לאורך רחוב אילת בחולון, עברתי ליד לשכת העלייה והקליטה
של הסוכנות. כרגיל  נחסמה לי הדרך על ידי קבוצת עולים מרוסיה,
שרק  אתמול או שלשום ירדו מהמטוס ועתה ניצבו דומם, חסרי
ביטחון, תוך ציפייה לפקיד או פקידה, שעדיין לא הגיעו. אך לפתע
קלטו אוזני צליל של שפה שונה מרוסית, שהזכירה לי רבות. בצד
ניצבה קבוצה, שהתווכחה בערנות ובתוכה בלט קולה של אישה, שגערה
בנער, שתוך קפיצות עליזות התרחק מהם. וכאשר שמעתי לפתע "בסטה
קארלוס" חשתי מחנק בגרוני. פניתי לזוג באנגלית: "סליחה!" וכאשר
הסתובבו, לא היה לי כל ספק וקראתי בקול נרגש: "ברוכים הבאים
וברוכה הבאה דונה איזבלה וסניור מוניש. אני כה שמח, שהגשמת את
נדרך! האוכל לעזור לכם אצל הפקידים?"
"תודה רבה! ברוך השם הסתדרנו כאן. הכל טוב פה. הרב של תל אביב
מטפל בנו וכולם מגישים לנו עזרה, כל ישראל חברים. תודה לך
אדוני, תודה! אינך יכול לתאר לעצמך, כמה עזרה לנו תפילתך,
שלימדת אותנו. ולא רק אותנו החזרת לביתנו ולמשפחתנו העתיקה. רק
תתבונן היטב, המסוגל אתה לזהות את הקבוצה הזאת?"
ולפתע כאיש אחד, כמו בסרט איטי, התקדמה אלי קבוצה, שעמדה בצד
ועכשיו באה כדי ללחוץ את ידי, כשהיא מזמזמת בביישנות:  "אלי,
שלא ייגמר לעולם". ובתוך הקבוצה בלט הכומר החביב, שעל מעילו
השחור בלטה שרשרת זהב עם מגן דוד גדול.
"שלום אדוני, תודה רבה! אלה הן המילים שכבר למדתי בעברית
המודרנית. ועוד פעם תודה רבה. אני כבר סקרן לשמוע בישראל בבית
כנסת ספרדי את ה"כל נדרי", שבוודאי שונה מזה ששמעת במערה. תודה
רבה. אני ממהר. אני שלישי בתור. להתראות. אני בטוח שכולנו
נתראה עוד ויחד נשיר את  התפילה שלימדת אותנו".
אז איך  אוכל  אי  פעם לשכוח  את יום כיפור  בפלמה-דה-מאיורקה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רגע,לא הבנתי פה
משהו, אז אם
חיים מהמכולת
בוגד באשתו עם
משה הסנדלר, איך
יכול להיות שחנה
שותה תה עם שתי
כפיות סוכר
ועדנה בכלל לא
אוהבת בזוקה?

זאת שלא הבינה


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/04 4:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה