והנה אתה שוכב ערום, רק התקרה מפרידה בין השמיים האינסופיים של
הלילה ובינך. ואני עוד מסתכלת בך מפעם לפעם, בוחנת כל מילימטר
מהגוף הצנום שלך, שלנצח יראה לי מושלם. לא ברור אם הדברים
נכונים או שאתה גורם להם להראות ככאלה. אם אני מאוהבת בך או רק
בכל מה שקשור אליך. אם הריח שלך לנצח ירדוף אותי, וכשתצטייר לי
בראש תמונה שלך היא לא תוכל להיות שלמה בלי הריח הזה.
הנה הזרועות שלך פרושות לצדדים, לא יודעות מתי זה הזמן המתאים
לחבק, אז הן פשוט מחכות. ונדמה לי שכשתהיה איתי הכל יהיה כל כך
טוטאלי, אני אפילו לא יודעת אם זה טוב או לא.
הנה השיר הזה ברדיו שמספר על נוף הילדות. כבר לא ילד, בן עשרים
בקרוב, ואני מתקרבת בלי להרגיש לשמונה עשרה הארור, לאלכוהול
חופשי, לעצמאות הזאת שכל כך חיכיתי שתגיע. ועכשיו, הלוואי
שהרגע הזה ישכח שהוא צריך להגיע. הלוואי שהימים יעברו לאט,
לאט, לאט.
הגיטרה נרדמה בחלל הריק שבמיטה שלי, מאז שעזבת. רק אני עוד
ערה, עוד חושבת אותך, את הטעם המתוק של השפתיים שלך. כמה שנים
אפשר לאהוב משהו שאין, לרצות לגעת בשלמות הזאת שמסתתרת מאחורי
אותן העיניים, העיניים המוכרות, הירוקות, הידועות שלך.
תכף כבר שמונה עשרה, ברמת הדסה נדמה שהשמש הופכת בשניות לירח,
ואיפה אני נמצאת בשלב בו השמיים נצבעים והשמש מתחילה לדעוך?
איך הכל מתערבב פתאום, הריח של הסיגריות והדשא והאנשים של כיתה
יב', איך אתה נראה שונה אבל כל כך דומה לעצמך, איך היופי שלך
לא איבד אפילו טיפה אחת מקסמו, איך האח הקטן שלי נהיה כל כך
גדול פתאום. איך אני מוצאת את עצמי מנשקת את האדמה של המקום
הזה, פתאום אוהבת בית, אוהבת לחיות, אוהבת אפילו להתאהב בך
מחדש, למרות חוסר הסיכוי, למרות הבעיתיות, למרות התסכול.

לפעמים הרצון למות מתחלף בשניות ברגעים, בנופים, בריחות.
לפעמים השפיות פשוט נחה עליי מבלי שאזמין אותה אפילו.