"די, תפסיקי עם זה," אמרתי. "זה לא נעים לי."
"אתה הרי יודע שאתה נהנה מזה," היא התנצחה מעלי, "ובכל מקרה גם
אם לא אז כדאי שתתחיל להרגיש ככה כי אני לא אפסיק עד שתודה
בזה."
"אני חושב שרמת המודעות שלי לעצמי גבוהה  מספיק בשביל שאני אדע
מה נעים לי ומה לא."
"אני הרי מכירה אותך יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך. אני
יודעת מה תעשה, מה עשית, מה אתה מרגיש, למה אתה מרים את היד,
מתי תצחק ומתי תעמוד על הראש"
"זה לא אומר שאת יכולה לקרוא את המחשבות שלי. בואי אני אעזור
לך: אני חושב 'נו, די כבר שתפסיק'. נו? למה את מחכה?"
"אמרתי לך למה אני  מחכה - שתודה שזה נעים לך וזהו."
"אני לא מתכוון להודות במשהו שנוגד את העקרונות שלי ושיגרום
לך... שנייה... " פתאום נפל לי האסימון, "את למעשה אומרת שכל
זמן שאני אומר שזה לא נעים לי - את תמשיכי, וכשאני אומר שזה
נעים לי - תפסיקי?"
"זה בדיוק מה שאמרתי"
"אז אני שונא את זה כשאת שוכבת איתי"
"נו באמת, סטופיד... אתה יודע שזה לא יקרה"
"אבל אני ממש שונא את זה..."
"כשאני שוכבת איתך?"
"לא, את מה שאת עושה. תפסיקי כבר."
"לא רוצה. זה כיף לי."
"טוב, נו.." התקפלתי כמו תמיד, "את מבטיחה לי שאם אני אגיד שזה
נעים לי את תפסיקי?"
"בשבילך אני אעשה הכל."
"אז תפסיקי."
"לא רוצה."
"טוב, נו - אני נהנה מזה מאוד, יקירה. בבקשה אל תפסיקי עד קץ
הימים או עד שימאס לך - מה שיבוא קודם"

ממש ממש קיוויתי שזה ימאס לה לפני קץ הימים.
אבל היא המשיכה בזה.
זה שיגע אותי, והיא ידעה את זה.
אולי זה מה שהיא אהבה בזה כל-כך
שעות... ימים, שבועות, חודשים.
שמונה חודשים, לפחות... ממה שספרתי.
אבל אני לא זוכר מתי זה התחיל בדיוק... אולי הייתי טורח יותר
לספור אם הייתי יודע שזה ימשך כל-כך הרבה זמן.

"טוב, אני מפסיקה עם זה עכשיו. לתמיד. סתם ככה פתאום. אבל אתה
עוד תראה שאתה תחזור על ארבע בשביל שאני אמשיך עם זה."
"לא נכון. את טועה ואני אוכיח לך את זה".
היא צדקה. תמיד הייתי כזה. אין לי מושג למה. פשוט ככה.
אבל הפעם זה הולך להיות שונה.
הפעם אני הולך עם 'התחלתי - ואסיים'.
כמו הפעם בקייטנה שממש סבלתי בה.
וכמו הפעם בתחרות ריצה - ידעתי שאני לא אעמוד בזה. הייתי חולה
מדי. אבל המשכתי - עד שהתמוטטתי.
ואני ממש ממש רוצה לסיים עם זה הפעם.

חודשיים.
היא החזיקה מעמד שבוע ואז חזרה אלי על הברכיים.
ואני, אחרי שהבנתי שצריך 2 לטנגו ואולי אפילו יותר בשביל מנגו,
הייתי חכם מספיק בשביל להדוף אותה הרחק ממני.
מאז שהיא הפסיקה - חלפו חודשיים.
לא האמנתי לעצמי שאני אחזיק מעמד כל-כך הרבה זמן.
לא האמנתי שזה ירגיש כל-כך טוב.
"נו אתה יודע שאתה רוצה את זה שוב", היא התחננה.
"תלמדי אחת ולתמיד, ילדה קטנה, שגבר הוא כמו מצלמה - כמה
שתעגבי אותו יותר ככה הוא ירצה אותך פחות. לא שאני מנסה לרמוז
משהו.. אני לא ארצה את זה שוב. פעם ראשונה מזה הרבה זמן אני
שבטוח במשהו ברמה כזו. אני פשוט יודע שאני לא רוצה את זה
וזהו."
"ואם אני אשכב איתך?"
השתתקתי. לא רציתי לענות על זה. זו הרי לא סיבה לחזור לזה.
היא בחורה מושכת מאוד.
אבל הבטחתי לעצמי משהו והתכוונתי לקיים.
הסתכלתי עמוק-עמוק בעיניים החומות-כהות שלה, והשלמתי עם עצמי.
"שלום", אמרתי לה, "ולא להתראות", הנחתתי את המכה.
דמעות שפיספסתי מקודם כשהסתכלתי לה בעיניים פרצו כאילו משום
מקום.
יכולתי לעמוד שם ולבהות בה. אבל זה היה נותן לה רעיונות שאני
לא הייתי מדי מרוצה מהם.
הסתובבתי והלכתי. זהו.
אני לא אראה אותה יותר.
לפחות כמה חודשים עכשיו.
אולי חודשיים.