שוב אני כאן מתיישבת על הכיסא הרך עם הריפוד השחור.
מתקתקת כמה מילים למסך ועוצמת עיניים... "שיט אני לא יכולה
יותר"
צעקתי והפלתי את המסמכים של ראש הממשלה לרצפה.
הבטתי כלפי מטה והניירות לא סדרו את עצמם שוב... כמו שאני לא
סדרתי את עצמי.
הסתכלתי לעבר החלון והתחלתי להתפשט.
הלכתי ערומה לעבר המטבח השומם שאין בו איש, ופתאום בא לי דה
ז'ה וו, אני רואה את עצמי כאן עם תומר...הבעל שלי הוא היה חסון
וגדול מימדים, אבל הוא היה יפה.
דמעה הרטיבה לי את כל הלחי ולא סבלתי את ההרגשה של חוסר
אונים...
"די איני יכולה יותר, אני כואבת מידי" חזרתי למיטתי הרמתי את
החלוק שלי ולבשתי אותו בעדינות... כאילו הזמן עומד מלכת, אחר
כך הלכתי לסלון וסדרתי את המסמכים.
ולבסוף הלכתי למטבח.
עמדתי דקה וחיזקתי את עצמי, נשמתי נשימה גדולה והלכתי לעבר
דוכן הסכינים ושלפתי משם סכין ארוכה וחדה.
האם כדאי לי? שאלתי את עצמי מיואשת...
"כן כדאי!" קירבתי את הסכין ליד ובתנופה אחת חתכתי את
הוורידים. ראיתי איך הדם גלש ונוטף לריצפה, וחשבתי על השוטרים
שלא יבינו. כשהתחלתי להבין מה קורה, התחלתי לזעוק לעזרה... אך
לא היה שם איש שיעזור הבנתי, הייתי לבד וכמובן לא היה את תומר
שיבין... שהוא לא היה צריך לבגוד... |
