"הלו?"
"הייי..." היא ענתה. המתוקה שלי. הכי מתוקה בכל העולם.
"תקשיבי, אני לא יכולה לדבר עכשיו בדיוק.... כל הידיים שלי
מלאות בעיסת נייר מהפסל, אני יכולה להתקשר אחר כך?" בדיוק
הייתי באמצע הכנת פסל לתערוכה, לא שזה שינה משהו.
"רק אם את ממש לא יכולה לדבר עכשיו..."
הלכתי לשטוף ידיים מהעיסה הדביקה מאד מאד.
"קרה משהו?" שאלתי אותה.
"לא בדיוק."
"מה קרה? את בסדר?"
"אני... אני חושבת שאנחנו צריכות להיפרד." אמרה המתוקה, הכי
מתוקה שבעולם.
"מה?"
"אני חושבת שאנחנו צריכות להיפרד."
"חכי רגע, אני הולכת לחדר שלי, שנוכל לדבר." ומתחילה לעלות
הרבה מאד מדרגות, להגיע לקצה הטירה אי שם למעלה.
נכנסתי לחדר, המבולגן תמיד.
"אבל למה?"
"אני לא יכולה להסביר... אני חושבת שזה מה שצריך לעשות." ענתה
המתוקונת.
"מה?! אבל מה קרה? אני לא מבינה..."
"זה בסדר אם את לא מבינה. את לא חייבת להבין." אמרה המתוקה
ההיא.
"אבל.. אבל למה? מה, עשיתי משהו? תגידי  לי! בבקשה!" אני אף
פעם לא מבינה.
"זה פשוט ככה. אני חושבת שזה מה שעדיף."
שתיקה. אני אוהבת לשתוק. אבל הפעם השתיקה לא היתה נעימה.
"את בסדר?" המתוקה שכבר לא שלי שואלת.
"מה זאת אומרת? ברור שאני לא בסדר." איך את מצפה שאני אהיה
בסדר? מנחיתה את זה עלי ככה, בלי שום אזהרה. ובלי סיבה. ועוד
ככה, בטלפון. ואני, אני אוהבת אותך כל כך... זה כל מה שאני
מצליחה לחשוב עליו את יודעת, על כמה שאני אוהבת אותך עכשיו.
"אני ממש מצטערת... לא התכוונתי לפגוע בך. אבל פשוט ככה זה"
"אבל למה?"
"כבר אמרתי לך, אני לא יכולה להסביר לך."
אני צוחקת. "את יודעת שכל מה שאני עושה עכשיו זה לחשוב על כמה
שאת מתוקה?"
היא לא עונה. אני מחייכת. ופתאום בוכה.
הכל מתערבל, סחרחורת, כאב ראש. אני מנסה לאטום את עצמי. לא
הולך.
ועדיין שתיקה.
"אני חושבת שכדאי לנתק..." המתוקה אומרת. והיא מתכוונת לא רק
לשיחה הזאת, אני יודעת.
"עדיף שננתק את הקשר לגמרי" היא ממשיכה.
היא יכולה לעשות את זה, למחוק את הטלפון שלי, את האיי סי קיו
שלי (או לשים אותי באיגנור), לא לענות לטלפונים שלי. אם אני
אבוא אליה היא תהיה מסוגלת לא לפתוח לי את הדלת.
"אבל את החברה הכי טובה שיש לי... אולי היחידה." אני אומרת.
פתטית.
"אני יודעת, אבל ככה עדיף. אין לך מושג כמה קשה לי לעשות את
זה. אני גם נפרדת מהחברה שלי, וגם מהחברה הכי טובה.
הייתי צריכה להגיע לאפטיה בשביל לעשות את זה." המתוקה עם הקול
הקריר הזה שלא נותן להביע רגש. מרחיקה את הכל. היא לא תוכל
אחרת, אני יודעת.
"אבל אי אפשר... אי אפשר להשאר רק חברות טובות, וזהו?" אני
ממשיכה בפתטיות. יודעת שאי אפשר. לפחות את זה כבר למדתי.
"לא"
"אני יודעת..."
שתיקה. עוד אחת. אבל לפחות, לפחות אני יכולה לדעת שהיא בצד
השני. זה מנחם באיזשהו אופן.
המתוקה מפרה את השתיקה - "אין לי יותר מה לומר. אני חושבת
שכדאי שתנתקי." הפעם היא מתכוונת לטלפון.
אני כבר לא יודעת מה לענות.
"טוב?" היא שואלת. מה טוב?!
"בסדר"
אני מחכה. אבל היא לא מנתקת.
"את לא מצפה שאני אנתק, נכון? את לא יכולה לבקש ממני את זה."
"אני חושבת שיהיה עדיף אם את תעשי את זה. אני רוצה שתנתקי."
איך, לעזאזל, היא יכולה לבקש ממני לעשות את זה?!
"לא. תנתקי את. אני לא יכולה."
"את יודעת מה? בואי ננתק ביחד, טוב?" המתוקה מפשרת.
"טוב"
שתיקה. אני מחכה. כנראה שגם היא.
"בואי ננסה עוד פעם, הפעם עם ספירה." היא אומרת.
והדמעות זולגות, אני לא יכולה לענות.
היא סופרת "שלוש, שתיים, אחת..."
צליל של ניתוק, ואז שקט.
אני עדיין על הקו.