"כשאתה מרגיש שאתה מתחיל למחזר את עצמך, אז אתה באמת בצרות".
זה מה שמהדהד לי בראש בזמן האחרון. לווישמן היה תמיד את הקטע
הזה של לתקוע משפטים שאף-אחד לא מבין, לחייך את החיוך הדבילי
שלו, ושוב להעלם לכמה שבועות.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מאלו, אני מהסוג השני, מאלו
שמעדיפים לשתוק ולהשאר בדכאון. טוב לי להשאר בלתי מובן.

אז עוד יום שלישי מגיע וכרגיל אני רואה סרטים מצויירים עם
שרית, עכשיו שתבינו ששרית היא מאלו שבוכים מכל דבר קטן, והיא
תמיד מזדהה עם הדמות הראשית, בעוד שאני - אני מעדיף להזדהות עם
התפאורה, משתנה כל הזמן אבל בתכל'ס לא הולכת לשום מקום.

כל הזמן אומרים לי שהייתי פעם טיפוס חברמני כזה, ושמאז התאונה
אני לא ממש מדבר, אז אומרים, שיגידו.
גם ככה על חצי מהחברים שלי לשעבר אני לא משתין, חשבתי על זה
ופשוט חבל על הבגדים היקרים שלהם, אז לפעמים צריך לוותר בחיים,
ולא רק בקטע של השתינה, יש עוד הרבה דברים, אני בטוח שיש.

פעם כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, הדבר
הראשון שעלה לי בראש היה - שלט חוצות, והאמת שעד היום אני מקבל
מבטים מוזרים, אבל זה לא בגלל הקטע של השלט חוצות, זה בגלל
העין, או שבעצם זה בגלל היד, אני עוד לא סגור על זה, אבל מה
שבטוח זה שהעובדה שהתאונה חיסלה לי לגמרי את המוח לא ממש עוזרת
לכל הסיפור הזה.

אז כבר יום שלישי שוב, ושרית צריכה לבוא כל רגע, אני נשבע, אם
היא מתחילה לבכות היום, אני מנתק את הטלוויזיה. אני לא מבין
איך היא תמיד מופתעת מחדש כשהפסים הגדולים נעלמים לטובת הפס
הישר, מה אני אגיד לכם, השידורים החוזרים פה יכולים להרוג
אותך.

לפני שעתיים ווישמן שוב בא לבקר, אבל הפעם הוא לבש הכל לבן
ואמר משפט ממש מוזר, משהו כמו "כשהאור יבוא תמסור לו ד"ש
מווישמן". ונראה לי שאז הוא כיבה את האור, כי הכל חשוך כאן
מאז, אפילו לא רואים כבר את הסרטים המצויירים יותר. לא שאני
מתגעגע, אבל בהחלט לא יזיק לי פה קצת אור, שיבוא, נמסור לו ד"ש
מווישמן.