אני משערת שהכל התחיל מאיפשהו. שיש הסבר לגלי השנאה שנזרקים
ממני לפתע, בצורה כל כך לא מוכרת, לא מוחשית עד כדי טירוף. אני
משערת שיש הסבר איפשהו, ולא דת, לדברים גדולים ממני, שאוכל
להבין כבר למה תמיד כל כך קשה לי לקחת את הרגליים ולעזוב.
אפילו החתול שלי, טולי מציציהו. ככה קראתי לו, כי הוא נראה לי
מלכותי כזה, נח על השטיח ההודי שלי כשרק לי נופלות הרגליים
משולחן הקפה.
ואני לא מבינה למה אני גם לא מבינה איך, הרי הכי טוב לי שבעולם
עכשיו, ותיכף חתיכת שמים תיפול עליי ואני לא אצטרך להתפתל בין
עננים של שנאה וצרות, ורק השמים יעטפו אותי. ואיכשהו גם הידיעה
הזאת לא מצליחה להרגיע אותי במיוחד.
טולי שלי מנפח את הבטן השמנמנה שלו, ככה שם זין על העולם.
יום ראשון בשבוע. איזה כיף לא לעבוד. מספיק ספל קפה ואודטה,
קופצת למכולת מתחת לבית, לוחצת יד לשכנים ומאחלת "חג שמח",
חיוך מתוק, ועוד עפעוף קטן לאברהם המוכר, הנחה של חמישה שקלים
על הקוטג' וסאלאמאת, כי חג כזה טוב עוד לא ראו בכל רמת גן.
אין, אין על הבטטות המתוקות שלי.
לא נכונה השמועה שבטטות אי אפשר להרוס. החבר הקודם שלי הרס
אותן, ואני רק העמדתי פנים. הנה דוגמה לאיך תאוריות מתחזקות כל
פעם - כי לאנשים מפגרים אין מספיק ביצים לעמוד על שלהם, אז הם
מחייכים ומהנהנים, אין לזה צורה בחיים שלי.
אין פלא שאומרים שישראלים דפוקים.
כל היום חדשות חדשות, פיגועים, אני עומדת במטבח המגניב שלי
חותכת ירקות לפשטידה, מפתחת תיאוריות חדשות על בטטות.
אוף, חוסר השקט הזה. הוא מתחת לחולצה, ואם אגרד הוא לא ייעלם,
אני פשוט יודעת את זה. זה לא שווה התייחסות. פשוט אגביר את
המוסיקה. זהו, אני שוקעת לתוך אביתר בנאי ומסתחררת עם מאיר
אריאל, אני שלכם, קחו אותי מכאן. כמעט ארוזה, כולי שלמה עם זה.
להדק חגורות, אודטה מתחילה, אפשר לשבת, זה רק פרסומות.
אפשר לנשום, להניח שתי רגליים כואבות על שולחן הקפה בסלון
המלנכולי שלי.
אני משערת שהכל מתחיל מאיפשהו. פה כל החיים שלי מתחילים, ואולי
גם אחר-כך ניו-יורק או אמסטרדם, אך ההתחלה פה. אלה שנים של זהב
זה בטוח.
חשבתי שלגדולים יש תשובות להכל, ואני משערת שזה לא כואב לגלות
שאין כי אתה פשוט גדל לתוך זה, לאי הידיעה. לא יודעת - מתי
המרק ירתח? אמא תעצבן בחג? צרות של אנשים כמוני כנראה. אני
משערת שהכל סתם ושאני בדרך מבזבזת את הזמן. אבל זה לא נכון, כי
בסופו של דבר בארוחת החג יהיו בטטות בשולחן. ואולי כמה
תיאוריות חדשות. |