[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטלי בלו
/
אביבה

כולם רקדו במסיבה, בצד הרחוק מכולם ישבה לבד ילדה שמנה,
אביבה.
לא הכרתי אותה אז, אבל הרגשתי ממש רע, אנחנו ביחד כאן כבר כמה
שבועות, אין לה עדיין חברים, אפילו לי יש...
התקרבתי אליה.
שאלתי אותה איך קוראים לה, והיא ענתה שקוראים לה אביבה, היא
משיקגו. ישר הבנתי את הבעיה.
הבנות משיקגו היו שונות ממנה, ובטח שהיא לא הצליחה להתחבר
איתן, אני בספק אם היא ניסתה, אם הן ניסו.
דיברתי איתה, שאלתי למה היא לא רוקדת, והיא סיפרה לי שאין לה
מצברוח, ושנראה לה שהיא תתפלח לחדר כדי לכתוב.
"את כותבת? גם אני כותבת, מה את כותבת? שירים? סיפורים?"
"בעיקר שירים, אני חושבת שעכשיו בא לי משהו טוב. בגלל זה אני
אוהבת להיות עצובה, ככל שאני עצובה יותר, ככה הכתיבה שלי טובה
יותר."
הרגשתי רע, הרגשתי כאילו היא עכשיו סיפרה לי שרע לה הרבה.
שאלתי אותה אם אולי פעם אחת היא תנסה לכתוב כשהיא שמחה, אולי
כשהיא תהיה שמחה ותכתוב על משהו שמח יצא לה משהו טוב... אבל
היא ענתה לי שדברים שמחים לא מעניינים אותה. שהיא כנראה "טיפוס
של עצבות".
אמרתי לה שזה נשמע לי ממש רע, והיא אמרה שמתרגלים.
כמה ימים אחרי זה ארגנו ערב כשרונות צעירים, כולם עשו
מערכונים, שירים יפים, ריקודים מיוחדים, היו המון צחוקים, וגם
המון רעש, לא ממש הרבה ריכוז. ביקשנו מאביבה שתקריא לנו משהו.
היא הביאה מחברת, פעם ראשונה שראיתי אותה ככה, לערב היא באה
לבושה ממש יפה, עם חצאית וחולצה מחמיאה, היא הקריאה 2 שירים.
הייתי כותבת אותם, אבל הם שלה והיא בחרה לחשוף אותם רק
לאוזנינו. כשהיא הקריאה, דממה מוחלטת שררה באולם, השיר הראשון
סחף אותנו למחיאות כפיים סוערות, אבל ברגע שהיא פתחה את הפה
האולם כולו השתתק. אם חשבנו שעשינו רעש אחרי השיר הראשון...
חשבתי שהרגשתי את הרצפה רועדת אחרי השיר השני.
ערב למחרת שכרנו יאכטה עם 3 קומות. בקומה התחתונה היה שקט,
חיפשתי שם את אביבה, אבל היא לא הייתה שם, עליתי לקומה השניה,
רקדתי, חיפשתי, אבל היא לא הייתה שם. בקומה השלישית התיישבתי
לדבר עם חברות, ופתאום מולי אני רואה את אביבה מוקפת באנשים,
ולידה מדריך אחד, נבהלתי, חשבתי שאולי מישהו מציק לה, התקרבתי
לאיזור והתיישבתי קרוב אליהם, אביבה צחקה וגם כל האנשים שישבו
איתה. לאביבה יש חברים. חזרתי לשבת עם החברות שלי, וכשראיתי
שאביבה קמה ובאה לרדת למטה, ירדתי אחריה.
התיישבנו בקומה התחתונה והיא שאלה אותי עם הבנתי למה לפעמים
היא מעדיפה להיות עצובה. עניתי שלא.

את מה שהיא ענתה לי אני מרגישה שאיני יכולה לחשוף, אבל אני
אספר לכם מה הבנתי מהכל ומה היא רצתה שאני אבין.
אני ואביבה דומות, אולי לא במראה החיצוני, אולי היא כותבת הרבה
יותר טוב ממני, אבל שתינו מעדיפות להיות עצובות לפעמים, כי
אנחנו מקבלות פסק זמן.
ואם כשהיינו עצובות עשינו משהו גדול, גם אם לא חושפים אותו,
מרגישים אחר כך ממש ממש טוב. והכתיבה עצמה משפרת את ההרגשה.
אביבה קיבלה הכרה עצומה שכחשפה את השירים שהיא כתבה. גם לפני
זה היו לה חברים.
אני שפטתי אותה במסיבה אחת ברגע אחד כשהיא העדיפה לקחת פסק
זמן.
והכי גרוע, שפטתי אותה לפי המראה שלה, כאחת שאין לה חברים,
בגלל שלי לא היו כשנראיתי כמוה.

אביבה, את ילדה מקסימה, מדהימה, ולעולם לא אשכח אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה יכול להביא
סוס מת אל הנהר,
אבל אתה לא יכול
להכריח אותו
לשתות


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/04 9:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטלי בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה