שחור לבן.
אפור בצד, לא מובן. "למה אני קיים?" שואל את עצמו, "הם נראים
כאילו הם מסתדרים בלעדי מצויין." מסתכל על השחור והלבן משחקים
בנדנדה. פעם שחור למעלה פעם לבן למעלה. פעם אני שמחה, פעם
עצובה. פעם צוחקת, פעם בוכה. ואפור לבד בצד. לפעמים אני לא
יודעת מה אני מרגישה, אז הוא בא, מסביר לי שאני לא שמחה ולא
עצובה לא הכל מוחלט בחיים. אבל בחשש, אותו הסבר, מילים אחרות,
אבל אותו עיקרון, בחשש, לפעמים מגמגם, מסתכל על הריצפה, "ל...
לפעמים לא הכל חייב להיות למעלה-למטה, לפעמים יש אמצע." ואני
מקשיבה ותוהה, מסתכלת עליו "אבל..." ממשיך לא כבדרך כלל "אבל
מה?" שאלתי. "אני לא יודע, אני לא בטוח, אני אומר כי אמרו לי,
גם אני תוהה לפעמים".