גיל רוזנטל / ריקוד הצייד |
מבטי טרף אותה והשאירה שלמה.
היא ראתה דרכי.
אני לא ראיתי דבר מלבדה.
נענו במעגלים,
חגים כניצים, או נצים.
שומרים על מרחק קבוע,
בריקוד הצייד הפרטי שלנו.
אט, אט המעגלים הצטמצמו.
הריקוד הופך לצמוד.
יד מרפרפת,
נוגעת - לא נוגעת.
המתח עלה כשמבטינו ננעלו.
החדר חושמל ועצר.
ואז בהינד עפעף,
הגיעה שעת הקרב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|