תמיד הסתכלתי עליה,
תמיד מרחוק,
תמיד בהיחבא,
תמיד מבושה.
עיניי נדבקו אל גופה,
וסירבו לעזוב.
הכרתי כל תנועה אצילית,
כל מחוות גוף,
כל הבעה.

בחלומי ראיתי אותה באה אלי.
רק אלי,
אין עוד איש מלבדנו.
והיא אומרת לי "בוא",
ואני ככלבלב עוקב בצייתנות.
והיא כולה שלי,
ואני כולי שלה.

בעולם המקיץ לא העזתי,
שמרתי מרחק,
אפילו במחשבותי.
היא היתה כמוסה לי,
ואני, לא העזתי לקלף את הסוד.
וידעתי שהיא רואה,
וידעתי שהיא יודעת,
וידעתי שהיא נהנית.

מתריסה בי ממרחק,
מתגרה מכוונה תחילה.
משחקת ומצחקת.
וידעתי שמשהו בה משתנה אלי.
היא כבר לא אותו סוד מרוחק.
וזה קרה.

לא הלכתי אחריה.
כמה שרציתי,
כמה שחיכיתי לרגע,
והיא באה אלי,
לחשה אל אוזני,
"בוא."
ולא באתי.

לא הלכתי אחריה.
לא יודע מה חשבתי,
הרי רציתי,
אבל עצרתי,
משותק, שתקתי.
והיא התרחקה.

לא הלכתי אחריה.
גם כשהתרחקה, והגניבה מבט לאחור,
מצפה, מחכה, רוצה.
עמדתי במקום מסתכל,
ראיתי את גופה מתרחק,
את לבה מתרסק,
ואת חלומי מתפרק.
אני פחדן.