נאום המסכם טקס אשר התרחש השנה, 2004, במחנה ההשמדה טרבלינקה
שבפולין, קטע שכתבתי והייתי רוצה לשתפכם
בעודנו עומדים פה, טרבלינקה, מחנה ההשמדה שגזל את חייהם של
כ-870,000 יהודים, אשר השמיד בצורה כה מכנית וקרה חיים של בני
אדם, הם אבותינו של רבים מאיתנו.
מדוע זה קרה? איך בן אדם אחד הצליח להביא לכמעט השמדת עם? קשה
להסביר ועוד יותר קשה להבין. כמוני, אני מאמין שרבים מכם לא
התחברו לגמרי לכל המשמעויות של המקומות בהם ביקרנו בשבוע
האחרון. לא כל המקומות הצליחו לגעת לי בלב, להרגיש את אותו רגש
נדרש לא הצלחתי, אך בכל זאת, אבקש מכם להקשיב לשורה הבאה מתוך
השיר "סוף העולם":
"כשאלוהים רוצה לבכות הוא מדמיין את הדמעות".
דמיינו אתם את הדמעות של האנשים שעמדו כאן כמוכם, עירומים,
והובלו כצאן לטווח אל מותם. דמיינו את בכי התינוקות אשר נחנקו
ע"י אימם בכדי לא להיתפס, את הילדים שישבו לצד גופת אימם
בתחושת אבדון ואין אונים. דמיינו כי זה מה שנשאר, הנאצים מחקו
כמעט כל זכר לעבודתם, דמיינו את אותם דברים על מנת לזכור,
להבין, להפנים. בפסוק בספר תהילים פרק ל"ה נאמר: "ואני כחרש לא
אשמע וכאילם לא יפתח-פיו", כמו הגויים במלחמה אשר פחדו,
והתעלמו מהזוועות ברחובות, עשן הארובות, הריחות...
אז זיכרו להקשיב, לדבר.
וזיכרו את בכי התינוקות, הילדים, הנערים והמבוגרים, דמיינו
אותם בתוך ליבכם, פיתחו אליהם חדר בתוכו והנציחו את זיכרונם
בכך שתעבירו את סיפורם לדורות הבאים. |