החופש הגדול. מכירים? הייתם פעם? היה לכם? קרה לכם? יופי. אז
בטח תבינו על מה אני מדבר.זה התחיל יפה. זה תמיד מתחיל יפה.
מתחיל קיצי, אביבי, בוהק, מלא תקווה.
תחילת החופש, תמיד מסתכל מהחלון, תמיד מביט למעלה, תמיד יום,
תמיד שמיים כחולים, תמיד שמש. מה עוד צריך? לא צריך. והלב? הלב
מתמלא במין תחושה גובלת אורגזמה שאין יותר טוב מזה, שמוטב שלא
יהיה, שאסור שיהיה, אחרת לא יהיה תכלית לסקס.

ואחרי שאבא השלים עם הציונים, הרבה אחרי שהשלמתי עם הנבוט שלו,
אני מוצא את עצמי אין ספור פעמים - מאושר. פשוט מאושר. מאושר
שהכל מאחוריי, מאושר שעוד חודשיים לפני, מאושר שעליתי כיתה,
בחיי. ואט אט אני מתחיל להשתעמם, ונהנה מזה ככל שאפשר.
שעמום נעים שכזה. שעמום שכיף לקחת בו חלק. שעמום מלטף וחמים,
שעמום שאפילו סתם ארטיק יכול להפיג. וזורמים איתו, זורמים עם
השעמום, זורמים ככל שאפשר, ונהנים.

ואז מגיע אוגוסט. הסיוט בעיצומו. השעמום הפך דביק, שטני וחסר
כיוון. למען האמת, הכל הפך דביק, שטני וחסר כיוון. אפילו השמש
בעצמה מופתעת וחושבת שהפעם היא קצת הגזימה, לזיעה נמאס להזיע,
מקומות הבילוי פתוחים רק בשביל לצאת מידי חובה, הטלויזיה משדרת
שידורים חוזרים של עונת הקיץ שעברה שבה כמובן שודרו שידורים
חוזרים של מה שהיה בשנה שלפניה, והגיהנום חוגג.

אני רוצה שוב את בית-הספר. אני רוצה להבחן על נושאים שאין לי
מושג מה הם. אני רוצה לענות תשובות על שאלות שבכלל לא שמעתי.
אני רוצה להזיע בתוך הכיתה. אני רוצה לראות את חיוכה הזדוני של
מורתי החביבה בעודה מטילה עלינו עמודים מלאי תרגילים, מסודרים
בקפידה בטורים, בקפיצות של שתיים.

אני מרים את ראשי למעלה אחרי שעות שהוא נפול ביאוש, ומבין שהוא
צדק. למרות התנגדותי הכבדה למה שהוא עושה פה, אני מגיע למסקנה
כואבת שהוא צדק. אכן, אלוהים צדק. בני-האדם לא בנויים
לאוטופיה.
מושלם פשוט יהרוס אותנו, יהרוג אותנו יותר מכל מלחמה טוטאלית.
המושלם הזה, הכל-כך מושלם הזה עושה לי רע, עד שאני מחפש נואשות
את הכאב והסבל, הורס דברים בכוונה, מחפש דברים
שיבואו לרענן אותי ולהעיר אותי לחיים מחדש.

מסקנתי?
אם גן-עדן וגיהנום
אכן פתוחים לשירות הציבור,
אני מניח שגן-עדן
הוא אחד המקומות היותר קשים למחייה
עלי שמים, או אדמות (או משהו כזה...).