"אולי, בעצם... זאת כן הייתה טעות?" התדיין בינו לבין עצמו הים
הסוער, לאחר שחשב במבט לאחור האם החלטתו להפסיק לתת לשמים
התכולים שמעליו להשתקף במימיו היא ההחלטה הנכונה לאור המצב
שנוצר.
"מה פתאום! זאת לא הייתה טעות! עשיתי את המעשה הנכון ביותר
שהיה הדבר הטוב ביותר בשבילי, אין לי כל ספק בנוגע לכך. כבר
זמן רב שהכל היה תקוע באותו המקום. עוד מהיום הראשון שבו
נבראתי נאלצתי להיות משרתם של השמים. מדוע דווקא אני הייתי
צריך להיות האחד שיקריב את עצמו למענם וייתן להם את הכלי להביע
את עצמם בתוך כדור הארץ? האז מה אם יצורי הארץ יכולים לגשת
אליי בקלות בעוד שלשמיים אין להם כל גישה, אז מה! האם זה מצדיק
את איבוד אישיותי האמיתית ונתינתה לשמיים? מה פתאום! אך עכשיו,
לאחר שהשמיים הוכיחו שהם כפויי טובה, הם לא יקבלו עוד את
הפריבילגיה הזאת. הם יכולים לחפש מישהו אחר שימכור את עצמו ואת
מה שהוא עבורם, אני הבנתי מי הם השמיים באמת. הם לא ישתקפו
יותר במימי. מעכשיו הדברים יקבלו פנים חדשות, פנים שונות, פנים
הרבה יותר טובות!", אמר לעצמו הים בשמחה תוך שהרוח משחקת בגלי
מימיו שהשחירו.
הים היה שמח וטוב לב, המשיך להשתובב, עד שלפתע נשמעו רעמים
ונראו ברקים כפי שלא נראו עוד מעולם... לפתע מצא את עצמו הים
משקשק מפחד, מתמלא במערבולות וחרד לגורלו...
"השכחת את הבטחתך אליי?" נשמע לפתע קול עמום.
"אני מצטער אדוני, אך לא יכלתי לשאת זאת יותר, הייתי חייב לצאת
ולקבל את חירותי בה חפצתי עוד מהיום שבו בראת אותי במו ידייך
הגדולות והחזקות", ענה הים לאותו קול.
היה זה האל בכבודו ובעצמו שדיבר אליו.
"אתה הפרת את הבטחתך ללא אישורי, אך אני יכול להבין אותך מעצם
היותי אל רחום. לכן תיענש רק במידה חלקית ותאלץ למצוא אחר
במקום השמים שישתקף במימיך".
"כמובן אדוני, כל שתצווה עליי - אעשה", ענה הים לאל.
"טוב, עכשיו עליי למצוא מישהו אחר שיחליף את השמים וישתקף
במימי. אלך ואחפש!"
ראשית, פנה הים אל השמש.
"שמש לוהטת ויוקדת המאירה את העולם ונותנת את הכוח לחיים, אולי
את תרצי להשתקף במימי במקום השמים?"
"מדוע שאעשה זאת?" ענתה השמש. "עכשיו, כשמימיך שחורים כפחם
ואינם כחולים וצלולים כמקודם, אין טעם שאשתקף בהם. כל שאעשה
הוא לשקוע ולזרוח מאחוריהם כפי שמאז ומעולם עשיתי, אך לא דבר
מעבר לכך...".
"את היחס שנותנים, מקבלים אחר כך בחזרה" אמר הים בכעס והלך אל
הירח.
"ירח כסוף מלך הלילה, אולי אתה תרצה להשתקף במימי במקום
השמים?"
"הכיצד אוכל לעשות זאת?" ענה הירח. "אני קטן ואורי חלש מדי
בשביל להשתקף במימייך השחורים באופן קבוע".
"אם רוצים אפשר הכל, אין דבר העומד בפני הרצון" אמר הים והלך
אל ההרים.
"הרים נישאים, גבוהים ורמים, אולי אתם תרצו להשתקף במימי במקום
השמים?"
"טוב לנו כך במצבנו הנוכחי ואיננו רוצים לשנותו".
"ללא פתיחות לרעיונות חדשים, פני הדברים לעולם לא יוכלו
להשתנות לכיוון החיובי, יש לדעת לקבל את השינוי, להתמודד איתו
ולזרום עמו" אמר הים ופנה אל הקשת שבענן.
"קשת מרהיבה וססגונית, אולי את תרצי להשתקף במימי במקום
השמים?"
"שאני אשתקף בך?" שאלה הקשת בלגלוג. "הרי אני צבעונית מלאה
בצבעי העולם ואילו אתה שחור כפחם"
"המאוהב בעצמו והסובב הכל סביבו, סופו להישאר בודד בעולם עם
עצמו" אמר הים ופנה אל המדבר.
"מדבר צחיח, אולי אתה תרצה להשתקף במימי במקום השמים?"
"לא מגיע לי הכבוד הזה, זהו מעמד גבוה מדי בשבילי".
"מה שאתה מקרין כלפי חוץ הוא הרושם שהסובבים אותך מקבלים עליך,
יחשבו עליך כפי שאתה חושב על עצמך" אמר הים ועמד ללכת לבקש
ממישהו אחר להשתקף במימיו במקום השמים, כאשר לפתע פתאום שמע
קול בכי חלוש בוקע מחופיו מלאי החול.
הלך הים אל החוף לבדוק את פשר הדבר כאשר לפתע, ראה על חופיו את
הילד כחול העיניים שתמיד הגיע לשחק במימיו כשהוא יושב ובוכה.
"למה אתה בוכה?" שאל הים את הילד הקט.
הסיר הילד את ידיו מעיניו והביט בים במבט עגום ועצוב... הים
ראה כי עיני הילד הפכו גם הן, כמו מימיו, לשחורות.
"עכשיו, כשאין עוד השמים משתקפים במימיך, אתה שחור משחור ואיני
יכול עוד לשחק בך כבעבר" אמר הילד לים תוך שהוא ממרר בבכי.
"בבקשה ים, תחזיר את השמים להשתקף במימיך... בבקשה תחזיר..."
והים, שלא יכל לשאת את כאבו של הילד אותו כה אהב, הלך ופנה אל
השמים.
"שמים, ראו מה קרה לילד, ראו את כאבו וסבלו. אני חוזר בי
מהחלטתי, תחזרו בבקשה להשתקף במימי".
"אך אינך מבקש זאת רק בשביל הילד, הילד הוא רק תירוץ" אמרו
השמים. "תודה כי חסרנו לך וכי הרגשת בודד ועצוב בלעדינו. תודה
כי אתה צריך אותנו ונחזור להשתקף במימיך".
הודה הים בכך, וכך חזרו השמים להשתקף במימיו של הים.
אז מדוע אתה, היחיד אותו הצטרכתי, השארת את מימי שחורים?...
|