ציקדות צקצקו בין השיחים. תומר ישב על כסא פלסטיק, הלפ-טופ על
שולחן הפלסטיק שמולו. יתושים תועים, מתפתים אולי לחום רגליו
החשופות, התקרבו אליו, אבל ריחו החריף של האל-תוש שינה את
דעתם. מבעד לחלון המקלחת נשמע זרם המים, ומדי פעם המהומי שירת
המקלחת של יעל.
"הבאתי לכם נענע." אמרה יודית, האחראית על האירוח הכפרי בסופי
השבוע. "אתם אוהבים נענע?"
"אוהבים מאד." הודה לה תומר. "אצלנו בדירה יש נענע בעציץ."
"נו, אז זה לא חידוש בשבילכם."
"לא, נענע מהקיבוץ, זה הדבר האמיתי. זה בטח הרבה יותר טעים."
"אני בספק אם יש הבדל."
"תכף נגלה. חברה שלי מתקלחת. היא מאד אוהבת תה עם נענע."
יודית המשיכה לאחוז בגבעולי הנענע, ובחנה את הלפ-טופ בחשדנות.
"אתה עובד במחשבים?"
"כן, אבל מה שאני עושה עכשיו... זו לא עבודה." החווה אל עבר
המחשב. "זה תחביב שלי. לכתוב סיפורים קצרים. כלומר, זה משהו
מאד משמעותי בשבילי, אבל... את יודעת..."
יודית סקרה את הדשא. שאר האורחים כבר היו בחדריהם, אבל סביב
סביב היו פזורות עדויות לנוכחותם. רכבי שטח גדולים. שאריות
אוכל על שולחנות הפלסטיק. צעצועים שכוחים. המכונית מהעבודה של
תומר, עם לוגו החברה, עמדה בצד הכביש, כאילו מבוישת לצד הרכבים
הגדולים. אופניה של יעל, עגונים לשלט המורה את מספרי החדרים,
עמדו מאחוריה.
"נראה שהקיבוץ במצב טוב." אמר תומר.
"הלוואי... הלוואי שזה היה ככה."
"זה לא?"
"איפה..."
"לפחות האירוח הכפרי מצליח לכם. נראה שיש הרבה אנשים."
"בסופשבוע יש הרבה אנשים. כשמזג האוויר יפה. אם לא היית מזמין
מראש, לא היה לכם מקום. אבל בשאר הזמן? בקושי באים אנשים... לא
מספיק בשביל להחזיק את הקיבוץ..." יודית נאנחה. "לא מספיק
בשביל שהבנים ישארו..."
"בהרבה קיבוצים זה ככה."
"כמעט בכולם... אבל אין אפילו חצי נחמה בצרת הרבים הזו."
"כן, את צודקת. זה כל כך חבל בעיני. הרעיון של הקיבוץ - זה כזה
רעיון יפה."
"אתה יודע, משהו? אני כבר לא בטוחה. הקיבוץ שלנו היה מהקיבוצים
הראשונים שעלו אחרי קום המדינה. זו הייתה תקופה אחרת. אז זה
היה רעיון יפה בעיני. היום? אני לא בטוחה."
"זה חבל שהמדינה השתנתה כל כך... שהערכים שהקיבוץ סימל כבר לא
נחשבים היום."
"נו, זו דרכו של עולם."
"לא נכון! יש מדינות שסוציאליזם זו לא מילה גסה בהן. יש מדינות
שמבינות שחקלאות היא ערך, לא רק ענף כלכלי."
"חקלאות היא לא ערך. עבודת כפיים היא ערך. אתה מבין? גם איפה
שיש היום חקלאות, זה הכל פועלים זרים."
"את צודקת. העניין זה עבודת כפיים."
"ההורים שלי הכירו ב"גדודי העבודה". הם עבדו בכביש טבריה-צמח.
אני גדלתי על הסיפורים שלהם משם... מעניין אותך? הם נפגשו
בשנת..."
תומר חייך והנהן, אבל בעצם הפסיק להקשיב ליודית. העניין זה
עבודת כפיים, שב וחזר על המילים בראשו. העניין זה עבודת כפיים.
אמת עמוקה צלצלה בארבעת המילים האלה. העניין זה עבודת כפיים.
כשיודית עזבה, שמר את הקובץ שעבד עליו - סיפור פנטסטי על משפחה
בעלת כוחות על טבעיים - והקליד כותרת חדשה: "עבודת כפיים".


העובדים התאילנדים ישבו כפופים, שורות שורות, כמו היו הם
עצמם, ולא פרי האבוקדו, תנובת השדה. חבר הקיבוץ המבוגר שהשגיח
עליהם נאנח ללא קול. היה רוצה לראות את שלושת בניו כאן, לא את
מלוכסני העיניים השחומים. אבל את בכורו לקחה מלחמת יום
הכיפורים, את השני שבתה בקסמיה הודו, ובן זקוניו עקר אל העיר
הגדולה, תל אביב, לעצב את עמודי הרשת הבלתי נראית, שנתוותה שתי
וערב, הרחק מעל סף הבנתו. שמש חמה של סוף יולי עמדה בשמים...


"זה החופש שלך?" שאל המוכר המבוגר את תומר, קורא בקול מעבר
לדלפק.
תומר חייך במבוכה.
"לא מסוגל להתנתק מהעבודה, הא?" הקשה המוכר.  
"זאת לא עבודה." מלמל תומר.
"מה?"
"זאת לא עבודה. זה תחביב שלי. אני כותב סיפורים קצרים. חברה
שלי משוגעת על אופניים, אז היא יצאה לרכב בהרים שם. אני נשארתי
כאן, לכתוב."
המוכר הנהן בהבנה. "נו, אני שמח לראות שעדיין יש צעירים
שחוטאים בכתיבה. בזמני, אתה יודע, כולם כתבו. בעיקר יומנים...
היום... הצעירים של היום, רק רודפים אחרי כסף, נכון?"
"יש ויש. אני, אישית, לא חושב שכסף זה כזה חשוב."
"כן... נו, טוב, כסף זה כן חשוב. היום כסף זה כן חשוב. אבל
בזמני..."
"אתה מהקיבוץ כאן?"
"כן. כן. שמי מיכאל."
"נעים מאד, תומר."
"על מה אתה כותב, תומר?"
"סתם, סיפור קצר. אתמול מישהי אמרה לי משהו, שחשבתי שאפשר
להוציא ממנו סיפור טוב. אבל אני קצת תקוע..."
"ספר לי."
"החברה שאחראית על הלינה הכפרית אמרה לי שהבעיה בארץ היא
שעבודת כפיים היא כבר לא ערך."
"את זה גם אני יכולתי להגיד לך."
"כן. אז הסיפור שלי מתחיל בשדה של אבוקדו, שיש בו כבר רק
פועלים תאילנדים... אבל אפילו לגבי התיאור של השדה אני לא
בטוח. אבוקדו גדל על עץ? על שיח? על האדמה?"
"תומר, לא הסבירו לך אף פעם שאתה צריך לכתוב רק על דברים שאתה
מכיר? בזמני, היינו כותבים יומנים... זו היתה תקופה..."
"אל תראה אותי ככה, כאילו אני איזה עירוני בור. אני עבדתי קצת
בחקלאות."
"אתה?"
"כן. בתיכון היינו במחנה עבודה פה לא רחוק, בבית זרע. קטפנו
בננות. ובשנתיים האחרונות הלכתי לפעולות של תעאיוש... כלומר,
אני וחברה שלי הלכנו..."
"תעאיוש?"
"כן. זה ארגון יהודי-ערבי. הלכנו איתם לעזור לפלאחים
הפלסטינים... אתה יודע, המתנחלים מציקים להם. לא נותנים להם
לעבוד. הלכנו איתם לבצור ענבים. למסוק זיתים." הפעלים
החקלאיים, לבצור ולמסוק, עינגו את חיכו של תומר, כמו היו ממתק
משובח.
מיכאל גיחך.
"בסדר, אני יודע שזה לא ממש ניסיון חקלאי." התנצל תומר, "אבל
זה בטח מספיק בשביל לכתוב, לא?"
"הבט, אתה ודאי יודע טוב ממני מה לכתוב ומה לא. אבל בוא ואספר
לך על מה, בזמני, היינו כותבים. היינו כותבים יומנים, אתה
מבין? כדי שכשיבוא יום, ונהיה אנשים מבוגרים, נוכל על נקלה
לכתוב את זכרונותינו. כל אחד מאיתנו חשב עצמו בן-גוריון לפחות.
נו, האמת היא שיש לי סיפורים לא פחות טובים מאלו של הזקן. פעם
אחת..."
מבין פיתולי הכביש נצנצו אופניה של יעל. תומר נופף לה בשמחה.
"הנה חברה שלי." אמר למיכאל, והחל אורז את הלפ-טופ ואת שאריות
האוכל.


הפלאחים הפלסטינים התגודדו זה לצד זה, כאילו צפיפותם יכולה
להגן עליהם מפני המתנחלים החמושים. ארבעה מתנחלים עמדו סביב
הרכב הממוגן, לועי העוזי שלהם מתבוננים בפלאחים בתשוקה.
החמישי, עם רובה גליל, התווה עם רגלו קו באדמה. "עד לכאן מותר
לכם לעבד את האדמה. מפהום? מכאן והאלה, זה כבר השטח שלנו. מי
שנכנס, אנחנו נירה בו. לא נזהיר. לא נתריע. נירה בו. בום בום.
מפהום?"
וליד, שעבד שנים רבות כפועל בניין בנתניה, והיה הבקי ביותר
בעברית מבינהם, תרגם את ההוראות החדשות לחבריו. "ליש בידהום אל
ארד?" לחש אליו מוסטפא, "למה הם זקוקים לאדמה? מה להם ולעצים
שאבותינו שתלנו כאן? הזיתים ישחירו וירקבו על העצים. למתנחלים
אין בהם צורך. למה הם שוללים את תנובת העצים מאיתנו?"


"חופשה מוצלחת, לא?" שאל תומר את יעל. מכונית החברה התקדמה
לאיטה לאורך הכביש הפקוק של ואדי ערה.
"כן."
"ממה הכי נהנת בחופשה?"
"לא יודעת."
"בסדר... מה מהדברים שעשינו היה במיוחד מוצלח בעיניך?"
"לא יודעת. אולי הרכיבה על האופניים אתמול."  
"אהם. כן. האמת שגם לי זה היה נחמד, פגשתי איזה חבר קיבוץ
מבוגר שנתן לי קצת רעיונות לסיפור שאני כותב."
"הסיפור על הלוויתן?"
"לא, לא, כבר יש סיפור אחר. הלוויתן בהקפאה בינתיים... לא
חשוב... זה הרי סתם תחביב מטופש. יש לך רעיונות למחקר שלך?"
"לא כל כך. כשרכבתי אתמול ניסיתי לחשוב אם אפשר להשתמש במשפט
בורסוק-אולם..."
"בורסוק-אולם?"
"זה איזה משפט בטופולוגיה... אבל הוא שימושי גם בחישוב מספר
צביעה של גרפים..."
"מספר צביעה של גרפים?"
"למדנו את זה ב'בדידה', אתה לא זוכר?"
"את לא צריכה להתנשא עלי. זה היה מזמן. את יכולה להזכיר לי."
"אני לא מתנשאת. אני אשמח להסביר לך. אני רק קצת מתפלאת שמשהו
כל כך בסיסי בתורת הגרפים..."
"את רואה שאת מתנשאת? אני כבר איזה חמש שנים לא נגעתי בחומר
הזה, ואת כל הזמן..."
"אני לא מתנשאת, פשוט אני בטוחה שכבר כמה פעמים הזכרתי לך מה
זה..."
"אז תזכירי שוב, מה אכפת לך?"
"לא אכפת לי."
"עד כמה שאני זוכר, כשלמדנו 'בדידה' אני הוצאתי ציון יותר טוב
ממך."
"מספר הצביעה של גרף הוא מספר הצבעים המינימלי בו ניתן לצבוע
את קדקודי הגרף, כך שאין זוג קדקודים סמוכים בעלי אותו צבע."
"תודה רבה."
אחרי חדרה התנועה החלה להתקדם מהר יותר. תוך זמן קצר הגיעו
למחלף קיסריה, ולפקקים של כביש החוף.
"אני קיבלתי 97 ב'בדידה', ואתה קיבלת 93."


בועז התמתח על כסאו. אצבעות ידיו הרחבות השתרגו אלו באלו,
ומשכו את גבו מעלה, מתאמצות לשחרר ממנו את תסכול השעות
האחרונות. מזה כשבוע ימים שהוא מגיע בכל בוקר למשרד, עובר שוב
על המאמרים של לובסז בתקווה לגלות בהם איזה רז נסתר, חוזר שוב
על ההוכחות למשפט בורסוק-אולם, אך שום רעיון חדש לא ניצת בו.
"אולי זה פשוט לא מתאים לי." הרהר בועז. "איך התגלגלתי לעשות
דוקטורט במתמטיקה? הרבה יותר מתאים לי לעבוד באוויר הפתוח...
לעשות משהו אמיתי... מוחשי..."


"יש לי חדשות משמחות." אמרה יעל לתומר בחיוך גדול.
בימים האחרונים היה מגיע אל הדירה השכורה לפניה. היא היתה
מגיעה בשעת לילה מאוחרת, רצוצה וממורמרת מגודש המחשבות ששוב
הוביל אותה אל מבוי סתום.
"פתרת את הבעיה שאת חושבת עליה?"
"לא... לא נראה לי שאפשר לפתור אותה... משהו אחר."
"את בהריון?" שאל תומר בחשש.
"לא... מה פתאום הריון? איך אני אהיה בהריון?"
"לא יודע...  ספרי לי. מה החדשות המשמחות?"
"קיבלתי הצעת עבודת בחנות אופניים! הלכתי לקנות פנימית חדשה,
והמוכר שאל אותי אם אני רוצה לעבוד שם."
"ניסה להתחיל איתך, כאילו?"
"לא. בכלל לא. הוא אמר שהוא צריך עובד נוסף, כי בקיץ באים
לקנות הרבה אופניים לילדים, וצריך להרכיב אותם."
"יפה מאד. מאד מחמיא."
"מחר אני הולכת לעבוד שם שעתיים בתור נסיון. לראות אם הוא יקבל
אותי."
"מה?"
"הוא רוצה לראות שאני יודעת להרכיב אופניים."
"את רצינית? את הולכת לעבוד שם?"
"למה לא?"
"את דוקטורנטית למתמטיקה."
"הדוקטורט שלי לא מתקדם, ויש עכשיו חופשה... המנחה שלי
בברקלי..."
"את לא צריכה להרכיב אופניים לפרנסתך..."
"לעבוד בחנות אופניים! זה כזה דבר נחמד. זה משהו שתמיד רציתי
לעשות."
"אבל יעלי, זה לא הגיוני... כמה הוא כבר ישלם לך?"
"זה לא הכסף, תומר. זה... זה בדיוק מה שאתה מנסה לכתוב עליו,
לא? זו עבודת כפיים. אתה יודע, לפני שהכרנו, כשהייתי בצבא,
שכרתי דירה בהרצליה. היתה שם ליד חנות אופניים..."
תומר הפסיק להקשיב. זו עבודת כפיים. המילים של יעל היו החלק
האחרון שחסר לתצרף. הוא המתין שתסיים לדלות מזכרונותיה, מהנהן
ומחייך בהבנה.  
"אם זה ישמח אותך, יעלי, אז אני כמובן בעד."


ציקדות צקצקו בין השיחים. תומר ישב על כסא פלסטיק, הלפ-טופ על
שולחן הפלסטיק שמולו. יתושים תועים, מתפתים אולי לחום רגליו
החשופות, התקרבו אליו, אבל ריחו החריף של האל-תוש שינה את
דעתם. מבעד לחלון המקלחת נשמע זרם המים, ומדי פעם המהומי שירת
המקלחת של יעל.