השעה הייתה אחת בלילה, באמצע חופשת הקיץ וכרגיל, לא הצלחתי
להירדם בגלל דברי ההבל של גידי שפרוט ברדיו.
"אח, ימי הקיץ הסתוויים," הוא דיבר אחרי השיר "Time of You
Life" של "Greenday". "הם כמו רוח רעננה הנושבת ונושבת ולא
פוסקת, עד כי השמיים נותנים תחושה כאילו הם נופלים ואתה חש
בצורך לחבק אהוב."
"או, שתוק כבר!!!" צעקתי לרדיו. גידי, מצדו, המשיך לדבר והתחיל
להשוות את הלילה לאורגיה סוערת עם חתול וזוג פרות מיוחמות.
כיביתי את הרדיו.
כאמור, לא הצלחתי להירדם, אז התחלתי לחשוב.
מחשבותיי נדדו אל עבר בת-חן, אותה בת מבית הספר שלי, שאיני
יודע דבר וחצי דבר עליה ובכל זאת נמשך אליה מאיזושהי סיבה
מוזרה.
הגעתי למסקנה שאין לי חיים. כל מה שאני עושה זה לחשוב. אמנם,
באחת בלילה, אין משהו יותר טוב לעשות, אבל בכלל, ככה אני תמיד.
חושב.
החלטתי לשנות את זה. החלטתי להפסיק את חוסר המעש שלי. ניסיתי
לחשוב איך, אבל שום מחשבה לא חלפה במוחי, אז נטשתי את הרעיון.
חמש דקות אחרי זה נרדמתי.

התעוררתי פתאום בשעה ארבע לפנות בוקר, בעקבות נביחות של הכלבים
שלי. ירדתי לראות מה הבעיה. התברר לי, אחרי עיון מדוקדק בכלבים
שלי (שכלל בהייה וניסיונות לדבר איתם) כי דובי לא היה מרוצה
במיוחד ממשהו ששהה מחוץ לביתנו ושבנג'י לא היה מרוצה במיוחד
מהעובדה שהוא רצה להשתין. אז החלטתי לקחת את שניהם לטיול קצר,
לשדה שכבר לא חוקי לתת להם לחרבן בו, כי תקעו שם פארק לילדים.
עליתי למעלה להתלבש. אחרי שהתלבשתי הלכתי לחדרה של ההורים שלי,
הערתי את אמא וסיפרתי לה בגאווה כי אני הולך להוציא את הכלבים.
היא שיבחה אותי ונרדמה.

בדרך לשדה, בנג'י כבר הספיק לנבוח על כלב רחוב, קיפוד ושני
חזירי בר מעופפים. בנביחות האלו הוא גם הצליח להעיר חצי
מהשכונה והייתי כבר יכול לראות בדמיוני את התור שיחכה לצעוק על
ההורים שלי בבוקר.
כשהגענו, שיחררתי את בנג'י ודובי והתיישבתי בספסל. מספר מחשבות
החלו לצוץ במוחי וניסיתי לעשות בהן סדר.
דבר ראשון, חשבתי שוב על בת-חן וניסיתי להיזכר בחלום שחלמתי
עליה לילה שעבר. אני זכרתי שדיברנו ונדמה לי שהיא חייכה.
לאחר מכן, התחילו לצוץ באוזניי ציטוטיה המוחצים של ידידתי
הטובה קלי באחת משיחות הטלפון האחרונות שלנו. "אתה צריך חברה
יואב, אתה אומלל." ניסיתי להבין אם היא התכוונה ל"ההורים שלי
מתו" אומלל או ל"אני אוהב ללמוד על מחלות ים נפוצות." אומלל.
הבנתי שזה לא ממש משנה. אבל מה שכן משנה זה שהיא צדקה. אני
באמת הייתי זקוק לחברה. יותר מאי-פעם בחיי. אני לא הייתי מסוגל
להחזיק מעמד. כל-כך חסר היה לי, הידיעה שמישהי אוהבת אותך,
האפשרות לנשק. הה, כמה רציתי להתנשק. רציתי לנשק מישהי ולדעת
שכשהנשיקה תסתיים, אחרות יבואו אחריה. אני הייתי בודד. בודד
בצורה מפחידה.
ניסיתי לחשוב אם אי-פעם אני ובת-חן נוכל להגיע למצב כזה. אבל
יותר מדי מכשולים עמדו בדרכנו. היא מכיתת ספורט, אני מכיתת
מחוננים. היא מקובלת, אני לא. היא יפה, אני... וגם אם אפשר היה
להתגבר על כל אלה, תמיד היה את הפרט הקטנטן שלא היה לה מושג מי
אני ולי לא היה מספיק אומץ ללכת להציג את עצמי.
פתאום הגעתי למסקנה מבריקה, שנקטעה רק לנוכח העובדה שבנג'י
התחיל ללקק לי את הרגליים, מבעד לכפכפים. קשרתי אותו ואת דובי
והלכנו הביתה.

כשחזרנו השעה הייתה כבר חמש שביבי אור הופיעו בחלון חדרי
כשחזרתי למיטתי. הבטתי החוצה וניסיתי לגבש במוחי את הרעיון.
לאחר עשרים דקות בערך, הרעיון היה מגובש ומעובד. אני הולך
לפרסם מודעה בעיתון לשידוכים. ידעתי שזה שאפתני ועלול לגרום
למבוכה אישית, אבל החלטתי לא לשים קצוץ.
לקחתי עט ונייר והתחלתי לכתוב.
"בן 15, מחפש בת שפויה."
לא, זה היה יותר מדי כללי. כל אחד חושב שהוא שפוי. חוץ ממני
ואלי מקביל.
"בן 15, מחפש בת-חן."
יצא לי בטעות. מחקתי את זה במהירות וצחקתי צחוק מזוייף. קלטתי
שאף אחד לא לידי, אז הפסקתי.
"בן 15, מחפש בת אינטיליגנטית, שיכולה לגלות הבנה למצבי."
נראה היה לי, שמי שתקרא את זה, תחשוב שמדובר בנכה. חשבתי קצת
והבנתי שאם אני אתאר את עצמי, אז רק בנות שיכולות להזדהות
יענו, נכון?
"בן 15, לא יפה במיוחד, שרוצה לאהוב באמת ומחפש הבנה."
הבטתי במודעה הזאת. לפתע הבנתי את מה שניסיתי להבין כל הלילה
הזה. עדיף לי להישאר עם המחשבות והפנטזיה, כי את זה, אין סיכוי
שאמצא מבת בגיל 15. אפילו לא מבת-חן.


1/8/2000