פתיתים קטנים של זיכרון
נאספים לכדי דמיון
שמעלה בי עווית של צמרמורת רכה.
שקיפות השמיים, שקט המדבר, חום השמש.
כל אלו מתקבצים בלזמן אורכה של נשימה אחת מתוקה.
מולקולות קטנות של פחמן דו חמצני
נאספות לכדי חלום קצר וטורדני
שמשתחרר באוושה קלה.
מתפורר במהירות אך עם זאת איטי,
כמו יודע שיקיצה קרבה.
חמצן לא נכנס, דם לא זורם, הלב לא דופק.
עיני פקוחות לרווחה.
מאחוריהן בשר רקמה שעד לפני שניות ספורות ידע.
כעס, עצב או שמחה.
עכשיו אני גרגר חול שעף ברוח. טיפת גשם בנהר דלוח,
קצף גלים שמיד נעלם.
אני היקום כולו. אני פרוטון אחד.
אני יחיד ומיוחד אבל ממש כמו כולם.