היא הלכה בשדות,
כל-כך יפה שבא לבכות.

שערה התנופף לכל עבר ברוח,
כל-כך טבעי, שבא לצרוח.

היא צעדה בבטחה,
אוחזת יד בידה.

לא בידי היא אחזה.
אלא ביד של החבר של השכנה.

היא הלכה והלכה,
את עצמה לא מצאה.
בין עצים עירומים,
שדות מוריקים,
שיחי בר, וכמה דרדרים.

ואני קורא לה בשמה,
ולי, היא לא עונה.

היתה שעת דימדומים קיצית.
השמש היתה בגבי,
אך בכל זאת, עיניה סינוורו אותי.

היא מסתכלת לעברי,
ולוחשת בשקט את שמי.
מצד שני,
שמי ושמה,
הם אותה המילה.

היא הלכה והלכה,
את עצמה לא מצאה.
בין עצים ערומים,
שדות מוריקים,
שיחי בר, וכמה דרדרים.

ואני רץ לעברה,
מנסה לגעת בה.
מגיע כמטר לפניה,
והיא (שוב) איננה.

ושוב חוזר הניגון המוזר:
"זה אותו הדבר.
זה סרט מוכר,"
שהיינו בו כבר.

כל-כך קרובה,
כל כך יפה,
ממש במרחק לטיפה
(או נשיקה).

אך טעות קטנה,
דבר שבשיגרה,
משנה לתמיד את פני המערכה.

והיא,
ממשיכה ללכת בדרכה,
דרך מקבילה.
היא איתי אך אני לא איתה.

אני קורא בשמה,
אך היא בשלה.

הולך לקראתה והיא רצה.
מסתכל לעברה,
ורק עורפה נשקף כבבואה.

לא היא, ולא אני.
איננו כבר בין עצים ערומים.
גם לא בין שדות מוריקים,
ולא בין שיחי בר.
רק בין דרדר ועוד דרדר.