ישבנו בחדר. אחאי שר שירים של היי-פייב ואנחנו התווכחנו. זה
היה הויכוח הנצחי של המחנה: האם אני נוכל או לא. אני, כמובן,
הייתי בצד של מי שטען שאני לא נוכל- ונכשלתי בניסיון לשכנע
אנשים בטיעון הזה. בעקבות הויכוח אחאי החליט להפסיק לשיר שירים
של היי-פייב ולתמוך נלהבות בתיאוריה שלו, שאומרת שאני נוכל
נוראי שמתחזה לאיש נחמד. אחאי המשיך לזיין בשכל ואנחנו התחלנו
להתפקע מצחוק.
ואז היא נכנסה, והתחילה לצעוק עלינו. "לא חשבתם לנקות פה?!"
המשכנו לצחוק, והיא אמרה, מכוונת בעיקר אליי ואל שקד: "האמא
המפגרת שלכם לא לימדה אתכם לנקות את עצמכם?!"

המבט שלי הרצין פתאום. בזווית העין ראיתי שגם שקד הרצין. הוא
הכיר אותי. קמתי והתקרבתי אליה. הסתכלתי אחורה. שקד ושחר,
שהכירו אותי טוב, שמו לב למה שאני עושה. שקד הסתכל עליי במבט
שלו, כמעט מרוצה, ושחר הסתכל אליי במבט מתריע. הגעתי אליה
ודחפתי אותה אל הרצפה, עליתי עליה ותפסתי את הידיים שלה. היא
ניסתה להיאבק אבל זה לא השפיע עליי. שיחררתי אחת מהידיים ונתתי
לה אגרוף.
ממה שקרה אחר כך אני זוכר מעט מאוד. אני זוכר שנתתי לה אגרופים
עד שדם כיסה את כל הפנים שלה, אני זוכר את ההרגשה של העצבים
שיצאו ממני, אני זוכר שהיא ניסתה להיאבק אבל לא הצליחה, ואני
זוכר שצעקתי עליה משהו אבל אני לא זוכר מה.
הזיכרון שלי חוזר אליי בקטע ששמתי לב שהיא הפסיקה להיאבק.
צעקתי עליה, "למה את לא מתנגדת?", ורק אז שמתי לב שלכל אורך
הזמן ההוא שחר ושקד ניסו לתפוס אותי ולעצור אותי. כנראה שמשפט
הערסים הידוע "כשאני עצבני אף אחד לא יכול עליי", תקף לגבי.
דחפתי את הידיים שלהם ממני. הסתכלתי על מה שעשיתי, נגעתי בה,
ורק אז הבנתי מה עשיתי.
הסתכלתי סביבי. אחאי בהה בי במבט מזועזע. טל לא הייתה שם, בטח
הלכה להזעיק עזרה. נגעתי בה שוב, הפעם ברתיעה, ואז פתאום
הבנתי- לא רק מה עשיתי, אלא גם למה עשיתי את זה ומה יקרה לי
עכשיו.
התגלגלתי ממנה, שכבתי עם הגב על הרצפה והתחלתי לבכות. מילמלתי
"היא לא ידעה, היא לא ידעה!"

המשכתי לצחוק. בזווית העין ראיתי ששקד הרצין. הוא הכיר אותי.
הסתכלתי עליו בחיוך כמעט לגמרי מלאכותי ואמרתי לו, "אם היא
הייתה יודעת הייתי מוריד לה מכות".
אבל היא לא ידעה, היא לא ידעה שהיא נגעה בנקודה רגישה, היא לא
ידעה שאמא שלי מתה.