הכל התחיל בקיץ שבין כיתה ט' לכיתה י'. בחור מוזר עם שם מוזר
מקורס המדצי"ם החליט שאני נוכל - וקרא לי "הנוכל" לאורך כל
הקורס. הוא שכנע אנשים מהקורס שאני נוכל, וכולם התחילו לקרוא
לי ככה, כולל אנשים שאני מכיר כבר הרבה זמן מבית הספר שלי.
כשהתחילה השנה אותם אנשים התחילו להפיץ בבית הספר שמעכשיו
קוראים לי "הנוכל". למרבה זוועתי הרעיון נקלט והתפשט מעבר
לשכבה - כמעט כל האנשים שהכרתי בבית הספר קראו לי ככה.
יום אחד בדקתי את עצמי - רציתי לדעת אם אני באמת נוכל. עברתי
על כל הזיכרון שלי, אבל לא הצלחתי למצוא שום מקרה שבו התנכלתי
למישהו ברשעות ובכוונה תחילה. לכן החלטתי שאם אני נוכל, ועוד
אחד כזה מפורסם - "הנוכל" - כדאי שאני אתנכל למישהו.
יצאתי החוצה והתחלתי לחפש מישהו להתנכל לו. האדם הראשון שראיתי
היה אבא שלי, אז אמרתי לו שלום והחלטתי שאני צריך להתנכל
למישהו אחר. הבנאדם השני שראיתי היה ידידה שלי. אני מכיר אותה
ויודע שלא כדאי לעצבן אותה, כי כשהיא מתעצבנת היא נוקטת בצעדים
אלימים ויש לה ציפורניים, אז אמרתי גם לה שלום והמשכתי לחכות.
האיש הבא שעבר ברחוב היה המטרה המושלמת. הוא היה בכיתה ט' -
קטן ממני בשנה, גבוה ומאוד רזה. הכרתי אותו רק בפנים, ואפילו
לא זכרתי את השם שלו, אבל ידעתי בערך מי הוא - אחד חכם כזה,
שטוב בלימודים אבל אין לו הרבה חברים, טיפה מנודה כזה, בדיוק
הקורבן המתאים. ציחקקתי ברשעות והתקרבתי אליו. הוא ראה שאני בא
לעברו ונעצר. רק אז גיליתי שאני לא יודע איך להתנכל לו, וזה לא
ממש בא לי טבעי. הוא הסתכל עליי לרגע, וכשראה שאני לא עושה
כלום התחיל ללכת. רציתי לעכב אותו, אז אמרתי לו את הדבר הראשון
שעלה לי לראש: "מה אתה אומר על מזג האוויר?". זה נשמע כל כך
מגוחך שרציתי לברוח, אבל החלטתי שאני צריך לסיים את מה
שהתחלתי.
"לדעתי, זה מזג אוויר נהדר", הוא אמר בזמן שאני חיפשתי משהו
מרושע להגיד.
ואז סוף סוף בא לי רעיון. זה נשמע כל כך מרושע, כל כך נכלולי,
בדיוק מה שאחד הנוכלים בסרטים היה אומר.
"זה מה שאתה חושב", אמרתי בטון הכי מרושע שהצלחתי לגייס במצב
הנואש ההוא. ואז הבנתי שזה לא היה ממש קשור.
"בטח שזה מה שאני חושב", ענה לי החוצפן הזה, "אתה לא יודע
שכשאומרים 'לדעתי' מתכוונים ל'זה מה שאני חושב'?"
ברגע זה כבר ידעתי שנפלתי על מישהו מעבר ליכולתי, אבל לא
יכולתי לוותר. הייתי צריך לרדת עליו, להעליב אותו, לעשות משהו
נכלולי - אפילו אם זה יהיה ברמה נמוכה. "אתה חתיכת אידיוט,
מפגר. כשתגיע לתיכון תחטוף מכות!" צעקתי עליו בעצבים, וכמו
שאומר ההיגיון מיד הרגשתי יותר טוב. אבל אותו היצור לא נעלב,
הוא אפילו לא מצמץ בזמן שצעקתי עליו.
"זה מה שאתה חושב", הא אמר.
"מה?" שאלתי כשמבט נדהם על פניי.
"מה לא ברור? אם היית אומר שזאת דעתך לא הייתי צריך להגיד לך
את זה. לדעתך אני חתיכת אידיוט, מפגר וכשאני אגיע לתיכון אני
אחטוף מכות. לדעתי זה לא ככה, ואני בטוח שאמא שלי מסכימה
איתי."
עמדתי מולו כמו מפגר עם פה פעור.
"אתה יודע?" הוא אמר בזמן שבהיתי בו, "אני לא חושב שאתה נוכל
מוצלח כל כך".
בבת אחת התחלפה התדהמה שלי בשמחה. הנה ההזדמנות שלי, ההוכחה
שאני לא נוכל, ההוכחה לה חיכיתי כל כך הרבה זמן. אולי עכשיו
יפסיקו לקרוא לי "הנוכל". פניתי אליו בחיוך ואמרתי לו: "נכון
שאני לא נוכל?"
"בטח שאתה נוכל", הוא ענה לי. "לא אמרתי שאתה לא נוכל, אמרתי
שאתה נוכל גרוע". הוא פנה משם והלך. ואילו אני הלכתי הביתה
מדוכא במיוחד, כי לא רק שאני נוכל, אני נוכל לא מוצלח כל כך.
הסיפור הזה התפרסם בבית הספר ומאז הפסיקו לקרוא לי "הנוכל".
עכשיו קוראים לי רק "נוכל".

מוקדש לאחאי, הבחור המוזר עם השם המוזר מקורס המדצי"ם.