"אז זהו? אני מטורפת? זה סגור?" אבל אין שום מצב בו אמא תענה
לבת שלה בחיוב לשאלה כזו, אז היא גימגמה שלא, זה לא העניין וזה
יעבור, וכל הדברים האחרים שאמהות אומרות. התכחשות.

אמהות תמיד מכחישות, קוראות לזה "אהבה ללא גבולות" ואנחנו
הילדים רק צריכים להסתיר את כמה שאנחנו לא מושלמים ולהוכיח להן
שהן לא טועות.

זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם מה שנוהגים לכנות "הטירוף
שלי", וזה למרות שאת האנשים שרוקדים על הירח אני רואה כבר מאז
שאני ילדה קטנה. זה הכל בגלל שלא הבנתי שאני היחידה שרואה אותם
וניסיתי לשתף גם אחרים.

בהתחלה נתנו לי כדורים, שהיו אמורים להעלים את ה"טירוף", אבל
אני לא באמת לקחתי אותם, לא רציתי להיפרד מהאנשים שרוקדים על
הירח, הם תמיד שימחו אותי.

אז ככה הגעתי לכאן, הכל התחיל באותה פגישה קצרה בת 40 דקות עם
הפסיכיאטר, היום אני יודעת שזו הייתה טעות לספר לאמא על האנשים
שרוקדים על הירח.

כרגע אני נמצאת ב"בית חולים לחולי רוח" - שלוותא. איך הגעתי
לכאן? אני כבר לא יודעת, הכל התדרדר מהר מאוד אחרי הכדורים שלא
לקחתי. אני רק יודעת שזו הייתה טעות לספר לאמא על האנשים
שרוקדים על הירח.

כי אמא, כנהוג אצל אמהות, התחילה לדאוג ולקחה אותי לבדיקות.
ואז הגעתי לכאן. וכאן, אני לא שייכת, אני לא רוצה למות, כמו
אור [שלמרבה האירוניה אור הוא אחד הדברים הבולטים שחסרים
בחייה] ואני לא חושבת שאני דג ומטביעה את עצמי כל יומיים כמו
קורל.

אני לא שייכת, כולם כאן מטורפים. אני רק רואה אנשים שרוקדים על
הירח והם משמחים אותי כל פעם מחדש.



אז למה, אמא, למה נתת להם לשים אותי בכלוב?