אנשים היו מסתכלים עלי ורואים את אבא שלי. "זה הילד שאם ילך
לאיבוד איפה שהוא ברחבי העולם, יחזירו אותו לאבא שלו לפי
המראה..."
הם ראו בי את הילד שאבא שלי היה פעם. או שאולי אני הוא היה
המבוגר שאני אהיה. זה לא שינה כלום. הוא היה אבא שלי, ואהבתי
אותו.
עד גיל חמש ידעתי תמיד שאבא נחמד מאוד, חוץ ממתי שהוא עצבני,
ואז הוא צועק ולא נעים לי. ואמא? אמא צעקה כל הזמן וזה אף פעם
לא היה נעים, גם הייתה נותנת מכות בטוסיק מדי פעם, אבל התרגלתי
לזה בסופו של דבר. בשנים מאוחרות יותר היא עדיין תשב ותנסה
להבין למה כשהיא צועקת אני לא נרתע אלא צועק בחזרה, רק יותר
חזק.

אני זוכר שיום אחד ראיתי את אבא לובש את המדים שלו. ידעתי שזה
אומר שהוא הולך לצבא, להילחם בערבים. אבא שלי תמיד היה גיבור,
וגם בגיל 9 לא היה מאוחר מדי בשביל לתפוס על זה טריפ ממש טוב.
אבא שלי הגיבור. את יכולה לישון בשקט, גברת מזרחי השכנה, אבא
שלי הלך לכסח את הרעים, את הטינופות, את ה... זו מילה שאמא לא
אהבה שאני אומר.
אבל משהו לא היה בסדר. לא הבנתי בהתחלה מה לא בסדר בתמונה
שראיתי, הרי אבא היה הולך למילואים כמה פעמים בשנה, כי אתה
מסיים לשרת בצבא כשאתה בן עשרים ומשהו ומאז אתה עושה מילואים
מדי פעם, ידעתי את זה טוב כבר. ואז הבנתי. אמא. אמא לא הייתה
שם.
"איפה אמא?" שאלתי אותו.
"לא עכשיו חמודי, אני עסוק..."
"אבל אבא... אני לא יודע איפה אמא!"
"בבקשה לא עכשיו, אני לא מוצא את הסכין קומנדו הצבאית שלי!".
זכרתי שאתמול בלילה לפני השינה הוא הראה לי את הסכין שלו, סיפר
לי איך הוא "הרים" אותה מערבי מחבל מרצח בן מרצח, איך הוא
השתמש בה בשביל להגן על הגבול ולדאוג שהערבים יישארו איפה
שהשדים צריכים להישאר ולא יבואו להציק לנו, בני האדם. פתאום
נזכרתי שהוא השאיר את הסכין שלו על השיש בחדר האמבטיה, אז רצתי
ולקחתי אותה.
"אבא..." קראתי לו. הוא קם והסתובב בחדות.
"מה?! מה אתה רוצה ממני?! כמה פעמים אני צריך לומר לך שאני
עסוק?! אתה לא מבין שאני..." ואז הוא ראה את הסכין. התאפקתי לא
לבכות. שנאתי כשהוא צעק עלי. פשוט שנאתי את זה. לא הצלחתי.
דמעה אחת התגלגלה לי על הלחי. אבא לקח את הסכין, שם אותה בצד,
התכופף אלי וחיבק אותי.
"אני מצטער חמודי...אני ממש מצטער...תודה שעזרת לי, כל הכבוד.
זו לא אשמתך שאני כועס מתוק, באמת שלא..."
"זה בגלל הערבים?" שאלתי.
"כן... אתה ילד טוב... הערבים" הוא אמר, "הם טינופות, אני אומר
לך. טינופות אחד אחד. ילד גדל להיות מחבל, מבוגר זה מחבל
פוטנציאלי, ובחורה תגדל להיות מחרשת הריון לעוד מחבלים..."
"מה זה מחרשת הריון?"
"לא משנה, חמודי, אל תדאג, אבא יגן עליך. אני רוצה לראות שערבי
אחד יתקרב אליך אפילו, יא אללה מה אני אעשה, את הסכין שלי אני
אתקע לו ישר בעין"
"אבל אבא, זה לא יכאב לו? זה לא יפה!" ובזאת הוא התרחק מעט
והסתכל לי בעיניים, עמוק וחזק.
"תגיד לי מה אתה בסדר?!"
הוא התחיל לצעוק שוב, "יכאב?! לך אכפת אם לחרא בן חרא הזה
יכאב משהו?! איך אתה לא מבין, אתה כבר לא תינוק! לא אכפת להם
מכאב! הם עם העור החום המטונף שלהם, עם הח' וה-ע' המכוערות
שלהם, עם הכאפיות, המטעני חבלה! לא לימדו אותך בבצפר מה זה
פיגוע?! מה זה טרור?!"
אבא אמר הרבה דברים שלא ממש הבנתי. ידעתי שראיתי ילדים
בבית-הספר שהיו חומים ודיברו בח' ו-ע', ומדי פעם היו מתפרעים,
ופעם שמעתי את דורית המורה לספורט קוראת להם בשקט "מחבלים
קטנים". התחלתי לפחד.
"אבא, ואם ערבי יתקרב אלי, תגן עלי?" עכשיו אבא צחק.
"בטח!" והוא תפס אותי והניף אותי באוויר, "אף ערבי נבלה מטונף
לא יתקרב לבן שלי!" והרגשתי בטוח.

שבוע אחרי זה אבא חזר. ראיתי מיד שמשהו לא בסדר. הוא לא הרים
אותי וחיבק אותי כמו תמיד, הוא פשוט עבר שם, זרק לי "שלום"
והמשיך למקלחת. וראיתי שאמא עצובה גם כן.
"מה קרה אמא?" שאלתי.
"חבר טוב מאוד של אבא נהרג אתמול".
"מה? הוא מת?" התפלאתי. אף פעם לא הכרתי מישהו שמת. גם את החבר
הזה לא הכרתי, אבל אבא הכיר, וזה היה מספיק קרוב.
"כן... הוא נהרג אתמול". נהרג? נהרג זה לא בדיוק מת... ואז
הבנתי.
"הערבים הרגו אותו, נכון אמא?"
"הממ... כן, חמודי... אבל..."
לא הקשבתי יותר. קפצתי מהספה והלכתי למקלחת לדבר עם אבא.
"אבא?"
"לא עכשיו, אני מתקלח".
"אבא, אני לא רוצה שתהיה עצוב יותר".
"מה לעשות..."
"אתה זוכר ששנה שעברה סיפרתי לי מה ההבדל בין ערבי לבן אדם?"
"כן, נו..."
"אני חושב שהבנתי סופסוף..."
"בשעה טובה. כמו כולם אתה, תאמין לי. כמו הראש ממשלה הבבון הזה
שאמא שלך בחרה לכנסת. לא יכולים אך פעם להבין עד שמישהו מת, עד
שמישהי נשארת אלמנה, עד שלמישהו נהרג הבן..."
"אני מצטער אבא. צדקת. אני אעזור לך. אני אעזור לך לחסל את כל
הערבים!"
אבא חייך. "מצחיק אחד" הוא אמר, ניגש אלי וחיבק אותי. "אל
תדאג, אבא שלך חזק וגיבור, זוכר? יותר מכל הערבים ביחד. מחר
אבא שלך חוזר למילואים, וחי אלוהים אם הוא לא מראה לערבים האלו
מה קורה למי ש... למי ש..." ופתאום ראיתי שקשה לו לדבר, שהוא
נושך את השפה. לא האמנתי. לא יכול להיות! ראיתי את אמא בוכה
כמה פעמים, אבל את אבא?! עכשיו כעסתי. עכשיו באמת כעסתי.
יצאתי מחדר המקלחת, והלכתי לתיק של אבא. ידעתי איפה הוא שם את
הסכין שלו. ידעתי גם מה זה הכתמים האדומים שהיו עליה.

למחרת בבוקר, בהפסקה הראשונה, ראיתי שוב את הילדים של החינוך
המיוחד, קופצים וזורקים אבנים וצועקים אחד על השני בח' ו-ע'.
ניגשתי לאחד מהם, שקראו לו לירן.
"לירן", אמרתי לו.
"מה אתה רוצה?!" הוא צעק עלי.
"למה הרגתם את החבר הטוב של אבא שלי?"
"מה זה?! תראו מה זה, משוגע הילד!"
"אתה יודע שזה לא היה יפה מצדכם בכלל? אתה יודע שאבא שלי
בכה?"
"מה אני אשם שאבא שלך בכה, יא טמבל! לא הרגתי אף אחד, סעמ-עמק
ערס!"
זה כל מה שהייתי צריך. עכשיו ידעתי מי הוא באמת.
"ערבי!!!" צעקתי והוצאתי את הסכין של אבא, "ערבי טינופת בן
מחבל!!!" תקעתי את הסכין בבטן שלו. הוא צרח. הוא צרח כך שזה
באמת נשמע כאילו חיה ולא בנאדם צרח. בדיוק כמו שאבא תמיד היה
אומר לי. "הם חיות, חמודי, הם לא בני אדם, אין להם לב, אין להם
נשמה".
תקעתי בו את הסכין עוד ועוד ועוד, בעודי מחייך ומשח וחושב איך
אבא יהיה גאה בי, איך הוא ישמח שאני עוזר לו. שנינו ביחד
גיבורים, אבא, שנינו ביחד נחסל את החארות!
פתאום ראיתי שיש הון דם על היד שלי, אותו דם שהיה על הבגדים של
לירן. ראיתי גם את החברים שלו רצים משם, חלק בוכים וצועקים
לעזרה, וראיתי כמה מורות שרצו לכיווני. אחת מהן דחפה אותי
הצידה בכוח ובדקה את לירן. בוודאי לוודא שהוא מת, לוודא מאה
אחוז שהוא כבר לא מסוכן, בשביל לתת לי ולאבא פרס. כשלקחו אותי
לחדר המנהלת וטילפנו לאבא, כבר ידעתי שהכל בסדר. כשהגיעו
השוטרים, ובמקום שהמורה תצביע על החברים של לירן היא הצביעה
עלי, ידעתי שחלה טעות.
זכרתי מה אבא אמר על דברים כאלו, איך הערבים, "מסובבים את
העולם על האצבע כי הם מתחפשים ללוחמי חירות", איך כולם תמיד
עוזרים להם ומאשימים אותנו שאנחנו רוצחים.
השוטר דיבר איתי ושאל אם אני יודע מה עשיתי. "רצחתי אותו",
אמרתי לו בציניות וצחקתי.
"תגיד לי אתה בסדר?!" השוטר צעק עלי.
"אתה סתם מאמין לו כי הוא ערבי! אתה לא רואה?!" צעקתי חזרה,
"אתה לא רואה שזו סתם מסיכה של לוחם חירות, והוא בעצם ערבי חרא
בן מחבל וטינופת?! אתה לא רואה שהוא חום, ויש לו ח' ו-ע', והוא
אפילו מדבר בערבית?! זה ערבי!"
השוטר עמד שם והסתכל עלי, ולא הוציא מילה במשך דקה שלמה. ואז
הוא שאל אותי מי אמר לי את כל זה.
"אבא שלי! הוא נלחם בערבים כבר הרבה זמן, מנסה לחסל אותם כי הם
חיות ואנחנו בני אדם, אתה לא מבין?! אני מנסה לעזור לו בסה"כ,
לירן והחברים שלו הרגו את החבר של אבא שלי אתמול!"
השוטר עצם את העיניים, והלך משם.
כשאבא הגיע מאוחר יותר, ראיתי כבר דמעות באמת. הוא ניגש אלי,
לחיים אדומות מבכי, ושאל אותי למה עשיתי את זה.
"אבא", התחלתי לבכות בעצמי, "רציתי לעזור לך... כעסתי שהם הרגו
את חבר שלך, כעסתי שהם כאן מחופשים ללוחמי חירות וכולם מאמינים
להם ולא יודעים שהם ערבים שהורגים אותנו, שהם חרא..."
ואבא חיבק אותי. הרגשתי אותו בוכה לי על הכתף. ידעתי שהוא בוכה
מתוך גאווה. כשהשוטרים לקחו אותי לתחנת המשטרה, נסענו לפני
האוטו של אבא ואמא. ראיתי ששניהם בוכים, מהחלון האחורי. חייכתי
ועשיתי להם שלום עם האזיקים, כמו בטלויזיה. ידעתי שעכשיו,
סופסוף, אני כמו אבא.
גם אני גיבור.