בחיים ככה קורה שאתה חי באגדה, בחלום שלך,
החלום שלי היה מציאות,
המציאות שבה אתה היית איתי, ישבת לידי, חיבקת ונישקת,
ליטפת את ראשי ואמרת שתמיד נהיה ביחד...
את האמת, תמיד האמנתי לך, אז למה המציאות שלי הפכה לחלום?
הפסקתי להאמין באהבה, באהבה שלך לפחות,
האהבה שלי אליך תמיד תשאר, כן, ככה קורה,
האהבה שלך אליי פשוט מתה! והנשמה שלי, מתה ביחד איתה.
ועדיין אני יושבת שם, במקום שלנו, אך הפעם אני לבד
ורק נזכרת בך, מנסה להמשיך לחיות בלעדיך.
ועוד פעם אש האהבה שלי אליך,
שורפת אותי על כך שנתתי לך ללכת.
"חכמים" אמרו: "שחררי אותו, אם הוא יחזור, הוא שלך לתמיד,
אם הוא לא, הוא לעולם לא היה שלך",
ובינתיים, אתה לא חוזר...
האם מעולם לא היית שלי?
נהרות הדמעות שיורדות מעייני בכל יום בו מחכה שתחזור,
מטביעות אותי ואני לא מצליחה להאחז בשומדבר שיציל אותי,
עד שתחזור...
רק בך הצלחתי תמיד להאחז, ואם תחזור,
מבטיחה שלא אתן לך ללכת.
חיה בלעדיך, רחוקה ממך כמו שבחיים לא הייתי רחוקה,
כל כך רוצה אותך בחזרה,
אני פה אהובי, אוהבת אותך ולך מחכה,
אולי תחזור?