"ארז!", קרא אליי אורי הש"ג של הבסיס, "ביי אחי! תהנה
מהסופשבוע!"
"ביי אורי, נתראה גבר!" קראתי חזרה. ככה זה כשאתה בצבא, כל
השיחות שלך נשמעות בערך ככה.
נכנסתי לאוטו ונסעתי כל הדרך מהבסיס ברמון לדירה בת"א.
כשחזרתי הביתה ראיתי את מורן יושבת במרפסת של הדירה, סיגריה
בפה, שקועה בעצמה.
מחר היא אמורה לנסוע למחנה קיץ. לא בא לה.
היא בת 18, מדריכה בצופים. ולא בא לה. גם בגרויות לא היה לה
בא, אבל את זה היא עשתה. כמובן שהיא הצליחה. ככה היא, מורן
שלי. הרבה דברים לא בא לה, העיקר שעליי עדיין כן בא לה.
וחוץ מזה, זה תקופות, ככה היא לפעמים. אני מכיר אותה, את מורן
שלי, חשבתי לעצמי.
הסתכלתי עליה כמה דקות, היא לא שמה לב שאני שם.
השיער החום בהיר הארוך, שהגיע לה כמעט עד המותניים מתנופף ברוח
הים הקיצית של ת"א בשעות הערביים, העיניים הירוקות מתרכזות
בנוף, הרגליים הדקות משולבות על שולחן פלסטיק קטן, ביד סיגריה,
ובראש, אני בחיים לא אדע.
היא תמיד הייתה כזאת, מורן שלי, כמה שניסיתי להבין מה עובר לה
בראש לא עזר כלום.
לפעמים אני פשוט מעדיף לתת לה את השקט שלה, שתשב שם כמה זמן,
שתהיה קצת עם עצמה. אז מה אם עכשיו חזרתי מהבסיס אחרי שלא
התראינו שבועיים, ומחר היא נוסעת למחנה קיץ? גם ככה בטח לא בא
לה...
היא צריכה את השקט שלה. שתשב, שתהנה מרגעי הקיץ שלה.
אני פונה למטבח לאיזה כוס קפה ולמקלחת. אני אגיד לה שלום כשהיא
תחזור פנימה.
היא גם ככה הייתה תמיד עצמאית, אני מנסה לשכנע את עצמי,
איזה עוד י"בניקיות בשכבה שלה קנו כבר דירה? כמובן מהכסף של
אמא ואבא אבל מילא.
אחרי שיצאתי שמעתי את מורן סוגרת את הרשת של המרפסת אחריה.
נפגשנו במסדרון. ככה זה עם מורן, אנחנו גרים פה, אבל לפעמים
פשוט נפגשים באקראי.
"ארז!" היא הופתעה. היא ידעה שאני חוזר היום. בטח שכחה, לא
נורא, "מה כבר חזרת?"
"כן, לא אמרתי לך שאני חוזר היום? בכל מקרה נכנסתי וראיתי אותך
בחוץ ולא רציתי להפריע אז..."
קטעתי את עצמי. היא כבר לא הסתכלה עליי, היא שוב הסתכלה החוצה.

"בוא נרד לים!" היא חזרה להסתכל בי, במבט מתרגש.
"לים? עכשיו?" הפעם היא הפתיעה אותי. בדיוק התקלחתי, ואני עייף
כל כך... האמת היא שקיוויתי לערב שקט בבית רק איתה, ולא עם חצי
ת"א... אבל מה אני לא אעשה בשביל מורן שלי.
"כן, נו ארז ממש מקסים עכשיו בחוץ!"
"טוב", נכנעתי. מי יכול לעמוד בפני העיניים הירוקות האלה.
אז ירדנו לים. אויש כמה שהתגעגעתי אליה! היא לא ביקרה אותי
בבסיס, אז לא יצא לנו להתראות הרבה. אמרה שלא בא לה, שלהגיע עד
רמון לבד לא מתאים לה... מילא. העיקר שאנחנו כאן עכשיו, אני
ומורן שלי.
נשארנו שם עד השקיעה. היא שאלה אותי קצת על הצבא, השיחה הזאת
לא ארכה הרבה זמן. היא לא דיברה הרבה, ככה היא תמיד. רציתי
לנשק אותה, אבל ידעתי שכשהיא תרצה, אני אדע. אם לא בא לה עדיף
שאני לא אעשה כלום.
צפינו בשמש שלאט לאט נעלמה.
חופי ת"א, היא תמיד אהבה אותם. גם כשעוד היינו בחטיבה אז,
והיינו באים לכאן בשביל לעשן נרגילות. אז כשהיינו ילדים קטנים,
כשהיא עוד אהבה לעשות דברים כאלה. אבל זה בסדר, אני מבין אותה,
את מורן שלי.
אני אוהב אותה והיא אותי, וזה מה שחשוב.
מה זה משנה אם רוב הזמן אנחנו רק יושבים בדירה והיא מידי פעם
מביטה אליי, מדי פעם נותנת לי לנשק אותה, מדי פעם קצת יותר.
מה זה משנה שלא ראיתי אותה כל כך הרבה זמן והיא לא מראה שום
סימן שהיא התגעגעה כמוני? העיקר שאני איתה כאן עכשיו.
מורן קמה פתאום. היא רצה למים, נכנסת. כל הגוף לתוך המים
הקרים. היא קוראת לי לבוא, ברור שאני בא.
"מחר אני נוסעת למחנה קיץ", היא אומרת לי כשאני נכנס. כאילו לא
ידעתי. אבל מאיפה לה לדעת אם אני זוכר או לא?
"אני יודע", עניתי, תוהה לאן השיחה הזאת תוביל.
"דווקא מתאים לי עכשיו האמת".
זה הפתיע אותי, בד"כ שניה לפני היא מתלוננת שלא בא לה ואז
הולכת ונהנית. ככה היא, מורן שלי.
"בכל מקרה... תקשיב ארז אני חייבת להגיד לך כמה דברים לפני
שאני נוסעת". היא מתיישבת במים. אני מתיישב לידה. לא מצא חן
בעיני המשפט הזה. אבל מילא, זאת מורן, היא תמיד ככה מלודרמטית.
לפחות כך ניסיתי לשכנע את עצמי.
"אני מקשיב", אמרתי באופטימיות מאולצת.
"אז ככה... תקשיב." הקשבתי כבר בדקה האחרונה אבל כנראה שהיא
הייתה צריכה להגיד את זה שוב.
"אתה היית די הרבה זמן בצבא בזמן האחרון."
"וואלה", חשבתי לעצמי. עכשיו כבר התחלתי להרגיש לא בנוח.
"אז בקיצור, הייתי די לבד. והייתי צריכה מישהו. פשוט ישבתי כל
היום בדירה לבד. חבר שלך, נועם, הוא היה איתי די הרבה כשלא
היית, לא היה לי בא כל כך ללכת לשומקום. הייתי לבד! והוא עזר
לי, שכנע אותי לרדת לים וכאלה. טוב ארז מה שאני מנסה להגיד..."

משם כבר לא הקשבתי. כבר הבנתי מה היא אומרת לי. מורן שלי, כבר
לא הכי שלי. אני לא מאמין. אני בסרט, זה לא קורה לי! עם חבר
שלי לא פחות!
כמה אירוני.
באותו רגע כל האהבה שלי למורן הפכה לכעס, וכאב, ובגידה.
לא יודע בכלל מה להגיד לה, שותק. בוהה ברגליים שלי בתוך המים,
הגלים הקטנים מפריעים מדיי פעם.
"זאת לא מורן שלי! חשבתי, לא..."
הרמתי את המבט והסתכלתי על הפנים האשמות שלה, על העיניים
הירוקות שלא עלתה בהן ולו דמעה אחת, רק אי נוחות. על השיער
החום הארוך והרטוב, הסתכלתי גם על הרגליים שלה דרך המים. הגלים
דווקא לא הפריעו הפעם. ככה היא, מורן, כשמסתכלים עליה איכשהו
הכל נראה בסדר.
פתאום הקול שלה קטע לי את המחשבות.
"אז, מה אתה מתכוון לעשות עם זה עכשיו?"
"מה את רוצה שאני יעשה?", שאלתי. לא מאמין שאחרי מה שהיא הרגע
סיפרה לי הדבר היחיד שאני צריך לדעת זה מה היא רוצה.
"אני רוצה שתגיד שאתה סולח לי!" שום דבר בקול או במבט שלה לא
היה מתנצל. היא לא אמרה סליחה או משהו.
אבל זה בסדר נו, היא לא שמה לב.
"לסלוח לך?", חיפשתי תשובה אצלה.
"כן, ארז אנחנו לא יכולים לחתוך כאן בגלל איזה שטות שעשיתי
כשהיית בצבא..."
אולי היא צודקת? חשבתי. אולי פשוט עדיף שנשכח מהכל...
"אז מה אתה אומר?" משהו בה פשוט אמר לי שהיא רוצה מישהו, ושאני
הבחירה הקלה ביותר. אחרת היא לא הייתה טורחת. היא אף פעם לא
עושה את זה. אבל המשכתי להקשיב לה.
"מה אני אומר..." מלמלתי.
"כן, ארז אתה יודע שאתה אוהב אותי".
באותו רגע ידעתי בדיוק מה אני אומר. ולמרות שהיה לי קשה
להאמין, ולא לחוש את רגשות האשמה האלה, ידעתי.
"מחר אני יוצא מהדירה", אמרתי לה. לא האמנתי שהמילים האלה
יוצאות מהפה שלי. למורן שלי, שהיא כבר לא כל כך שלי.
"אבל למה? ארז - לא..."
"כן."
"אבל למה?!" היא ניסתה. נראה לי שהיא פשוט לא רצתה דירה
ריקה...
"כי אני כבר לא יודע שאני אוהב אותך."
ולמרות זאת, בכל מילה רק אהבתי אותה יותר. בסוף המשפט כבר
הבנתי כמה אני מתגעגע.

יצאתי מהמים. הלכתי לכיוון הדירה, והשארתי אותה שם, בוהה.
אני די בטוח שהיא לא האמינה שזה קורה לה. בדיוק כמו שאני לא
האמנתי שמורן שלי, שאהבתי מאז החטיבה, כשעוד היינו ילדים קטנים
והיא עוד אהבה לרדת לחוף לעשן נרגילות, שכבר אז ידעתי שהיא
תהיה שלי, היא לא המורן שלי בכלל.