"תשכח מזה, אני לא בולעת!  שמעת אותי? לא בולעת ולא גומעת, לא
שותה בשלוק אחד ובטח שלא מקרבת את הנוזל הזה לפה שלי!". ברור
שבסוף נכנעתי.

הטעם חמצמץ וגם מלוח, ההרגשה המחוספסת של המשקה במורד בית
הבליעה הממה אותי. למה אני תמיד נכנעת לשיגעונות שלו? הלחץ
הפיזי הלא מתון, שהפעיל עלי כשניסה לאנוס אותי לשתות את הנוזל,
הכריע אותי לבסוף. הניצוץ הזדוני שבעיניו זרע בי להט עד שלא
מצאתי עוד את העוז לעמוד מולו.

המגע החלקלק כמעט גורם לי להקיא, המרקם כה שמנוני וצמיג עד
שאני כמעט ולא מסוגלת לסגור את הפה, בטח שלא לבלוע את זה.
שאריות הנוזל נדבקות לשפתיי. תביא לי משהו לנגב את השפתיים אני
ממלמלת בפה מלא, עדין לא מסוגלת לבלוע. הוא מוחה את שפתי
בעדינות ונאנח: תמשיכי, תמשיכי את בסדר גמור! אני עוצמת עיניים
ומתקשה לפעול, לשוני מגלגלת בזהירות את הגוף המאורך והמחוספס
ואני שוקלת שמה היה עדיף לנגוס בזה ולגמור עניין. אני מנסה
לשכנע את עצמי שזה מכיל מינרלים וחלבונים ובטח גם טוב לעור
הפנים אבל למה לעזאזל הטעם כל כך מלוח?

אני עוצרת את הנשימה, מביטה בעיניו, ממתינה שהוא יגמור לחייך.
בולעת הכל. הטעם המלוח מתחלף בתחושת הקלה מתוקה.
"שיט!", הוא מתבאס, "ניצחת בהתערבות. באמת שלא האמנתי שיהיה לך
האומץ לבלוע את התולעת של הטקילה..."