פעם הייתי נשפכת.
שקים של מחשבות היו מתערמים בגומות החן בצידי לחיי,
כה רבים הם היו
שגם החי הפשוט ביותר היה מבחין בהם.
כעת השקים אינם,
כמו גומות החן בצידיי לחיי.
למה העצב כל כך אנושי וקל והשמחה מונחת גלמודה?

תראו אותי,
רפויה למשמע קולכם
ממתינה להוראותיכם, לדרך בה אתם חושבים שעלי לחיות.
האופי שלי עייף מללחום,
עייף מלהיות קיים רק בכדי להיות קיים.
אני רוצה את השקים שלי בחזרה,
את הרגעים בהם הייתי מעורערת, חסרת שפיות ושבורה.
הרגעים האלו החזיקו את גומות החן שלי.
מבלי עצב אין שמחה
ומבלי שמחה אין רגש.
הסחרור המטורף שבו הייתי
נעלם.
רק שקט אפרורי ממלא את חיי
מיואשת,
אנשים עוברים עם קרונות מסעם דרכי
אך אני רק תחנת ביניים,
הודפת בכל כוחי את נוכחותכם בחיי ובמסעי
משום שהתרגלתי אל העזיבה,
אל השיכחון
ואינני רוצה חלק בזה.
אני רוצה לכאוב כאשר תעזבו ותשאירו אותי פצועה ומגלידה,
אני רוצה לשמוח ולאהוב כאשר אדם אחר
יגיע בכדי להחיות אותי.

פעם הייתי נשפכת,
וכעת בניסיונות נואשים
אני עומדת על פסי הרכבת ממתינה בשלווה,
מקווה שהוא יעורר בי
משהו...
מסתכנת בריקון הנשימה שלי מתוך ריאותיי,
משום שנתתי לזר מוכר לאחוז בה
ובפעם הזו כאבתי.
אולי הפעם לאחר הכאב גם אחייך שוב.