פגשתי אותו במקרה. איש עם מגבעת, מקל הליכה מגולף בידו הימנית,
לפניו זקן קצר ומסודר למשעי. הוא אמר בוקר טוב, הניד בראשו,
נגע בקצה מגבעתו בידו השמאלית וחייך. חייכתי בחזרה ועניתי -
בוקר אור. המוות אמר לי שעליו לשוחח עימי בקרוב. יש לו מה לומר
לי, דברים שכנראה כבר שמעתי פעם, מזמן, כשהייתי נערה. סקרנותי
גברה. לשוחח איתי? בקרוב? למה איתי? מה מייחד אותי משאר הבריות
ונבחרתי אני לשוחח עם המוות? המוות חייך ואמר - ניפגש בקרוב.
הסתובב, עקבי נעליו תופפו על שביל הלבנים ונעלמו מאחורי אחד
הבתים אל תוך הסמטה. אני נותרתי לעמוד שם, פעורת פה וחיוורת.
המוות בא לדבר איתי - מה יש לו להגיד? ולמה לא אמר לי זאת
עכשיו? למה לחכות? מתי אפגוש אותו שוב? מה לומר לו? לסרב? מה
לשאול?
חיי המשיכו ללא מפריע. חלפו חודשים ואני כמעט שכחתי.
בוקר אחד יצאתי לי אל הנמל לראות מה העלו ברשת הדייגים
העייפים. אולי הרשתות מלאות והסחורה זולה?
שלושה דייגים משופמים עם כובעים מטונפים וכפות ידיים מלוכלכות
חייכו אלי חיוך חסר שיניים והציעו לי לקנות דגים טרים וסרטנים
טריים עטופים בעיתון יום האתמול. בחרתי לי 5 סרטנים. הערב
אערוך לי סעודה. לא סתם ארוחת ערב. אלא סעודה. אמזוג לי יין.
שילמתי לדייג והמשכתי אל השוק. כמה ירקות, חמאה טריה, זה
יספיק.
לעת ערב סעודתי הייתה מוכנה. הנחתי ספר מול אפי ובתיאבון...
בעודי לועסת ומתענגת על סעודתי, הסרטנים שזה עתה נשלקו במי
רותחין והוטבלו ברוטב שמיימי, הטלפון צלצל.
"צאי אל הרחוב" אמר לי הקול מצידו השני של הקו. "מי זה?"
שאלתי. "את יודעת מי זה. צאי אל הרחוב". שפתי יבשו.
זנחתי את השולחן, לקחתי את המעיל ויצאתי אל הרחוב. המוות בא
לפוגשני. "בואי איתי" אמר. "נלך אל החוף. יש לנו על מה לדבר".
"על מה נדבר?" שאלתי. "עלייך, על החיים." ענה לי. "מה יש לדבר
על החיים?" שאלתי. "את תביני עוד מעט" השיב וחייך.
הגענו אל החוף לאחר צעידה של מספר דקות. התיישבנו על ספסל
והמוות התחיל לדבר.
"אני חלק מהחיים שלך. חלק נכבד מהחיים שלך. א נ י  החיים שלך.
את לא חיה, את מתה. אין יום שחולף ואת חיה באמת. את מתה כל פעם
מחדש. כל יום שמתחיל  - החיים שלך נגמרים ואני מגיע. את מעסיקה
אותי יותר מרבים אחרים. את פחדנית!"
"פחדנית? אני פחדנית?" עיני נפערו. "אני פחדנית ובגלל זה אתה
חלק מהחיים שלי???"
"אני חלק מהחיים של כולם. אמרתי לך, אין לך חיים. את מתה כל
בוקר מחדש.
האמיצים חיים פעם אחת. הפחדנים מתים כל פעם מחדש."
מי? למה? איך? מתי?
"תתחילי לחיות יקירתי, אני עסוק מדי. יש מגפה בהודו ורעב
באפריקה. רעידת אדמה בחצי הכדור הצפוני ותאונות רכבת ביפן. אל
תעסיקי אותי יקירתי. תחיי. תעיזי."
עוד לא שמעתי על דבר כזה, חשבתי לעצמי. המוות עסוק מכדי לעסוק
בחיים העלובים שלי והוא  ד ו ר ש ממני לחיות כי יש לו מגפות
להינות מהן. לאן הדרדר העולם הזה???
הסתכלתי עליו ואמרתי "אתה בטוח שאתה המוות ולא איזה פסיכופט
שחושב שהוא המוות? אני מכירה כמה אנשים שחושבים שהם אלוהים והם
עדיין לא מנסים להזיז הרים או להוריד גשם.."
"אני המוות. אני נמצא בכל מקום. אבל את מייצרת בשבילי יותר מדי
עבודה, הנשמה שלך גוססת, מתייבשת ומתפוררת. כל חתיכה כזאת
שנושרת ממנה זה אני -זה המוות.
תחיי."
הרכנתי את ראשי והדמעות זרמו להן. חלפו 2 דקות עד שהזדקפתי
וגיליתי שהמוות נעלם. הלך. נעטפתי במעיל וחזרתי הביתה. הסעודה
שלי הייתה קרה ואבודה.
תחיי הוא אמר לי. איך? איך חיים בלי למות קצת כל פעם? איך?