היא נוסעת מכאן. הוא כבר שם.
החברה הכי טובה שלי, מחלקת את כל מה שלא יכנס למזוודה ונוסעת
מכאן ליבשת שתבטיח לשניהם הרבה כסף, עתיד אחר. פנוי מפיגועים,
שחיתות פוליטית של מינויים מטופשים.
בעוד 3 שבועות (כן אני סופרת) היא תעלה על מטוס ותעוף לה אל
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ואז אני אשאר באמת לבד. החיים
יחבקו אותי ואת בדידותי. הבחורה היחידה שחלקה עימי ציניות
אמיתית. הומור אמיתי שבא מבפנים. מהבטן. הבנאדם היחיד ש"ידע את
נפש בהמתו".
אנחנו כל כך שונות וכל כך דומות.
העקרונות שלי גמישים. שלה לא.
המפתיע מכל הוא שהבחור שאהבתי עד אין קץ הוא ההעתק הזכרי שלה
כמעט לחלוטין. לא, היא לא ה"גבר" של חיי בדמות אישה. היא
ג`ינג`ית. זה החיסרון שלה כשמשווים אותה לגברים.
החברה הכי טובה שלי עוזבת אותי. את הכל. את כולם.
זה לא אישי. אני יודעת. זה בשביל חיים טובים יותר. והחיים
מזמנים לנו מעט מאד הזדמנויות לחיים טובים יותר. אני רוצה
בשבילה הכל. את כל אמריקה הטיפשית והנאיבית שאוכלת מקדונלדס
וחיה מציאות בנאלית של עושר אמיתי ואושר מדומה.
אני רוצה אותה איתי, היא תמיד איתי. בלב, בראש, בחיוך.
אבל, היא אורזת מזוודה.