את כיתה י"ב השלמתי בבית ספר אקסטרני. עקב עצלנותי התעלמתי
מהיכולות השכליות והפוטנציאל החבוי בי, ובחרתי דווקא במגמה הכי
קלה - גיאוגרפיה. זו היתה הכיתה הכי דפוקה בבית ספר. ביום
הראשון נכנסתי לכיתה ומיד ניגש אלי בחור גבוה בהיר עיניים ושאל
אם אני בכת השטן. באותם ימים היה לי שיער ארוך ונהגתי ללבוש
בגדים שחורים. הבחור הגבוה ששמו היה מרטין הציע לי לרכוש ממנו
חולצות של איירון מיידן, מטאליקה, פנתרה וכו' במחירים זולים.
לאחר שסירבתי הוא שאל איזה אוטו יש לי. הבנתי שמדובר בעבריין
מסוכן שמתכנן לגנוב לי את האוטו. מאוחר יותר גיליתי שמרטין
ערבי, עובדה שהפתיעה אותי מאוד. הייתה קבוצה של חבר'ה מרמלה
בכיתה, שמרטין היה אחד מהם. אם היו אומרים לי שעלי לאתר את
הערבי היחיד בקבוצה, מרטין היה הניחוש האחרון שלי. הוא היה יפה
ובהיר, ושאר הרמלאים היו מכוערים ושעירים ושחורים. מרטין גם
היה אינטליגנטי יותר מהם.
בטיול של הכיתה לדרום הארץ הניחוש שלי לגבי עיסוקו של מרטין
הוכח כנכון. קלטתי אותו בשעת גניבה. עמדנו בתור של הבורגר
ראנץ' באיזה קניון שכוח אל, אני ליד מרטין, ולפנינו מישהו
שהזמין ארוחת ראנץ'. הארוחה מורכבת מהמבורגר, צ'יפס ושתייה.
הבחורה הצעירה ששירתה אותנו הניחה המבורגר על המגש, ופנתה
לאחור כדי להביא צ'יפס. מרטין ניצל את הרגע הזה כדי לחטוף את
הבורגר ולשים בתוך החולצה שלו. אני הייתי היחיד שהבחין בפעולה,
אך כמובן שמרתי על שפתי חתומות. הייתי מאוד סקרן לראות מה
יקרה. עובדת הבורגר ראנץ' המסכנה שבה אל הדלפק עם צ'יפס בידה,
ועיניה נפערו. מיד התעשתה ואמרה "הייתי בטוחה שהוצאתי כבר
המבורגר", ומיד פנתה חזרה והזמינה מהמטבח בורגר. כנראה זו
עבודה מתישה ויותר קל להאשים את רשלנותך שלך בהעלמות של מנה,
מאשר את יושרם של הלקוחות. מרטין הוסיף לעמוד בתור כדקה,
במהלכה מלמל "אולי אני אזמין נקניקיה? אולי צ'יפס?". לבסוף
סינן "אוף אין לי כוח לחכות יותר בתור הזה", והלך לכיוון
השולחן שעליו ישבו חבריו. שם הוא התיישב, הוציא מהחולצה בורגר
עסיסי והתחיל לאכול.
אני מסתכל לאחור על השנה הזאת ופשוט מעריץ את המרטין הזה. הוא
היה גבוה, חתיך, חכם, הלך לו נהדר עם בחורות. במהלך שנת
הלימודים ראיתי אותו מחובק עם לפחות ארבע כוסיות שונות. וזה רק
בתחומי בית הספר. הסיבה שאני מדבר עליו בלשון עבר היא בגלל
שהוא מת.
בערך חמש שנים אחרי שסיימתי את התיכון נכנסתי עם האוטו לתחנת
דלק ליד הבית שלי והופתעתי לגלות שהמתדלק למד איתי בי"ב. אחרי
מספר ברכות ושאלות כלליות (מה אתה עושה? לומד? עובד? וכו'),
שאל אותי המתדלק אם שמעתי על מרטין.
"מרטין מהכיתה?"
"כן, לא שמעת?"
"לא, מה אתו?"
"הוא מת!"
"מגניב!"
אז פתח המתדלק בסיפור על מותו של מרטין:
יום אחד ישבתי בסטלה מול הטלויזיה, סיפר הבחור, והיו חדשות
מקומיות של ראשון. דיברו על צעיר שנעדר כבר שנתיים ואז שמים
תמונה שלו. של מרטין. הוא נעלם לפני שנתיים. אחרי כמה זמן
פתאום מצאו גופה בתוך באר. איזה גופה? שלד עם ג'ינס. ומי זה
השלד? מרטין! מישהו ירה לו בראש וזרק אותו לתוך באר. סכסוך בין
עבריינים.

היה עוד מוות מסתורי בכיתה. גבי דבוש, אחד שלמד איתנו, היה
שחקן כדורגל מוכשר ושיחק בנבחרת ישראל לנערים עם יוסי בניון.
הם לקחו מקום שלישי באליפות אירופה בשנת 1996. האמת שגבי לא
ממש למד. כל הזמן הוא נסע לאימונים, והוא גם לא סיים את השנה.
נגיד בספר מחזור הוא לא מופיע. בכל אופן גם הוא מת. שני אנשים
שלמדו איתי מתו בגיל כל כך צעיר. גבי בן 24, מרטין בן איזה 21
נראה לי. (קשה לי לחשב כמה זמן הוא היה שלד בבאר). אני היום בן
26 ומרגיש שחייתי כל כך הרבה. הגעתי לגיל מופלג. פעם חשבתי על
פגישת המחזור שאליה רק אני אגיע.

בואו נחזור לחיים. נזכרתי בעוד סיפור מהתיכון. באחד משיעורי
אנגלית השתעממתי והתחלתי לצייר כוכבים מחומשים במחברת.
פנטגרמים. לפתע חשתי דקירה בבטן. הבחור שישב לידי פשוט דקר
אותי עם העט ואמר לי "בואנה תפסיק לצייר את הסמל של השטן או
שאני מחורר אותך". תפסתי את ידו הדוקרת ואמרתי "תגיד, אתה
מרוקאי, נכון?"
"כן", אמר בכעס, "אני מרוקאי, יש לך בעיה עם זה?"
"לא לא, מה פתאום. רגע, עלית ממרוקו או שההורים שלך משם?"
"ההורים שלי, מה כל השאלות האלה?"
"אתה יודע איך נראה הדגל של מרוקו?"
"לא", אמר בזלזול, "אני לא יודע איך נראה הדגל של מרוקו".
"ככה", אמרתי והצבעתי על הפנטגרמים שבמחברת. "הדגל של מרוקו
הוא משטח אדום ועליו הסמל של השטן בגדול באמצע בצבע זהב".
הוא התעצבן "דבר יפה על מרוקו או שאני דוקר אותך עוד פעם יא
שטניסט".
אם הבחור הזה לא מת עדיין אני מקווה שהוא יצפה מתישהו במונדיאל
ויראה את נבחרת מרוקו ואת דגלה המתנפנף באצטדיון ויגיד לעצמו
"וואלה השטניסט מהכיתה צדק".

היה עוד דפוק אחד בכיתה. כשהיינו בטיול שנתי הוא היה איתנו
בחדר. כשהגיע תורו להתקלח הוא לקח את התיק שלו, התכופף כדי
להוציא מגבת או בגדים ולפתע קפא במקומו, ככה מכופף, ולא זז.
עברה דקה, עברו שתיים. התחלנו לפחד. הבחור פשוט עומד קפוא
במקום ולא זז. בנתיים עקפנו אותו אחד אחד בזהירות והתקלחנו. רק
כעבור חצי שעה בערך הוא שב לעולמנו ופשוט הוציא את המגבת שלו
וכמה בגדים ונכנס למקלחת בשיא הטבעיות, כאילו עברה רק שניה אחת
מאז שרכן לעבר התיק. זה, ללא כל ספק, הבנאדם הכי דפוק שיצא לי
לראות בחיים.

מעניין אותי מאוד מה עובר בראשו של בנאדם אשר מתנתק לחלוטין
מהמציאות שאנו מכירים. בכל מקרה, גם הוא לא סיים אתנו. אני
חושב שהוא עבר לכיתה אחרת.
דפוק נוסף שלא סיים היה דווקא מאוד קרוב אלי. לא שרציתי בזה.
הוא פשוט התיישב לידי בתחילת השנה ומאז כמעט בכל שיעור ישב
לצדי. מנהגו הקבוע היה לספר לי על התקפי הזעם שלו. "אתמול
זרקתי דיסקים מהחלון", "אתמול שרפתי את החדר שלי", "אתמול
לקחתי שני כדורי הרגעה במקום אחד". באחד הימים הוא סיפר לי שיש
לו סרט כחול חדש, ושאל אם אני רוצה לקחת אותו לכמה ימים. "למה
לא?" אמרתי. "בשמחה". הלכתי אליו אחרי הבית ספר ובשניה שנכנסו
לביתו הוא נעל את הדלת והתחיל להתפשט. כשנותר עם תחתונים בלבד
והתחיל להוריד גם אותם הבנתי שלא סתם חם לו, ובקול תקיף ביקשתי
שיתלבש חזרה. הוא הראה לי את הסרט הכחול וסיפר תוך כדי איך הוא
נוהג למרוח מאכלים שונים על מבושיו כדי שכלבתו הנאמנה תלקק את
זה. כששאלתי בחשש אם הוא לא מפחד מנגיסה הוא שיבח את הכלבה על
שכלה הישר. כלבים זו חיה חכמה, אמר, והם מזהים חרמנות אפילו.
נגיד כשאני רואה סרט כחול עם הכלבה היא מתחרמנת בעצמה ומתחילה
להתחכך לי ברגל. הסתלקתי מביתו במהרה עם הסרט. היה אגב סרט ממש
טוב.
ביום אחר סיפר לי באדיקות על החברה הדמיונית שלו. מסתבר שהבחור
יוצא לקניונים ומטייל עם היד מונפת, כמחבקת חברה בלתי נראית.
לעיתים הוא עוצר כדי להתנשק איתה וברגעים כאלה מה שהעוברים
ושבים רואים זה אותו עם הלשון בחוץ ועיניים עצומות. כמו כן
ציין שהוא נוהג לצפות בכל משחקי הלייקרס לא בגלל שהוא אוהד את
הקבוצה, אלא בגלל שהוא מאוהב באחת המעודדות. הוא מקליט כל משחק
- וכאשר המעודדת שלו מופיעה לשניה הוא עוצר את התמונה ומצלם את
מסך הטלוויזיה עם מצלמת סטילס.
יום אחד שוחחנו על נושא הצבא. אמרתי שאני לא מעוניין להתגייס,
וציפיתי שהוא יספר לי על הרצון להשתמט בעצמו, אך כאן הוא הפתיע
אותי. הדבר שהוא הכי רוצה בעולם זה להתגייס. בגלל הנשק. משאלת
ליבו הגדולה הייתה להסתובב עם נשק. קיוויתי שאנשי צה"ל הטובים
ידעו לזהות את הבעיות הנפשיות שלו ולא יתנו לו גישה לנשק. מי
יודע מה יהיה אם איזה מישהו יסתכל בעין לא יפה על החברה
הדמיונית שלו כאשר הוא חמוש. יכול להיות מצב לא נעים.
את הדפוק הזה פגשתי בערך שנתיים לאחר סיום הלימודים. הוא לבש
מדים. שוחחתי איתו מעט ושמחתי לגלות שהוא היה שפוי. כנראה זו
היתה רק תקופה של דפיקות בתיכון. או שהוא הצליח להתחזות לאדם
שפוי? כנראה שלעולם לא אדע.
אלה היו מקצת הדפוקים בכיתה. בכלל לא סיפרתי על זה שהעיפו
מהבית ספר כי הוא נעמד יום אחד באמצע השיעור והתחיל לשיר בכל
גרונו שירי הלל לרצח רבין, ופרס הבא בתור. המנהל נכנס לכיתה
והעיף אותו לצמיתות על המקום. לא ציינתי גם את הבחור שעשה
קעקוע של צלב קרס. או את זאת שהלכה תמיד יחפה.
ואפילו לא התחלתי לדבר על סגל המורים, שהיה דפוק לא פחות
מהתלמידים. בעיקר המנהל אשר נהג להעניש את התלמידים בצורה
מקורית. לדוגמא בנות שהגיעו עם חולצת בטן נדרשו לנסוע הביתה
ולחזור תוך שעה עם עשר חולצות. תלמיד שהופיע בגופיה נדרש לבוא
בשבוע הקרוב בכל יום עם חולצה בצבע שונה, גם אם זה ייכרך
בקניית מלתחה חדשה. מי שנתפס משליך בדל סיגריה בחצר בית הספר
נאלץ לאסוף 1000 בדלים בשק. אני זוכר שפעם עישנתי בהפסקה וניגש
אלי בחור עם מבט עצוב בעיניו אשר ביקש ממני לתת לו את הבדל
כאשר אני מסיים לעשן.
המורה למתימטיקה התעצבן באחד השיעורים על כך שרק ארבעה תלמידים
הגיעו עם ספר. הוא צרח עלינו בעוצמה כה רבה, עד שפרצופו הפך
לאדום-סגול ואיים להתפוצץ. את השיעור המשיך עם ארבעת התלמידים,
כאשר שאר הכיתה ואני בניהם בילינו בחדר המנהל.
באחד הטיולים נגנבה לנהג האוטובוס קסטה עם שירים מזרחיים.
באותו יום בילינו שעתיים נעולים בכיתה.
המורה להיסטוריה העניש אותי פעם בגלל שלא הכנתי שיעורים.
נשארתי אחרי שעות הלימודים והעתקתי שני פרקים שלמים מספר
ההיסטוריה למחברת. שני פרקים זה בערך שלושים עמודים.
אותו מורה עשה לנו פעם בחינה בעל פה וכאשר אחד התלמידים נכשל
הוא הורה לו לעמוד על הכיסא ולצעוק בקול רם "אני דפוק" שלוש
פעמים. משראה המורה כי אותו תלמיד לועס מסטיק הוא אילץ אותו
להדביק את המסטיק על העגיל שבאוזנו להמשך השיעור. כמו כן היה
תלמיד שנדרש להביא פתק מההורים שאומר שהם מודעים לעובדה שבנם
אידיוט.