[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשכח המשיכה באמת הפסיק לעבוד, הבנתי שחצינו את הגבול.
"המכונה הזאת עשתה מספיק נזק." אמר טוביה ונתן את הפרצוף הכי
רציני שהוא עשה בחיים שלו. הפרצוף הרציני היחיד בחיים שלו,
למען האמת.
"כן, אתה כנראה צודק." אמרתי לו בחזרה וניפצתי את המכונה
המקוללת על הקרקע. היא פרפרה מספר שניות ולבסוף כבתה כשהבינה
שזה אבוד.
גם אני התחלתי לרחף כמו כולם, וטוביה ריחף ממש לידי.
למעשה לא קראו לו טוביה בכלל, קראו לו יואב, אבל כולם קראו לו
ככה בגלל שפעם בטיול השנתי קנינו ארטיקים באיזה קיוסק והמוכר
התעקש בכל מאודו שליואב קוראים טוביה והוא שירת איתו ב-73'.
מסביבנו כל האנשים התחילו לרחף. בהתחלה, אני חייב להודות, זה
היה ממש נחמד, אבל כמה זמן אנשים יכולים להתקע אחד בשני ולחשוב
שזה משעשע?
לא סיפרתי לאיש שזו הייתה המכונה שאני המצאתי שגרמה לזה לקרות.
איש לא ידע, מלבד אני וטוביה.
"טוביה ואני" תיקן אותי טוביה.

כבר הרבה זמן שלא יצא לנו ממש לדבר. רק ויכוחים סתמיים לגבי מי
אשם בהמצאת המכונה, מי אשם בעובדה שהתרחקנו, ומי אשם בזה שדדו
מילמן כזה לוזר.
יום אחד הוא ניגש אליי עם חיוך מבוייש מרוח על פניו.
"סיפרתי לה." הוא אמר.
"מה סיפרת? למי? ולמה?"
"סיפרתי לבת-חן על המכונה."
בת-חן זו החברה של טוביה.
החברות ביניהם תמיד נראתה לי כמו משהו בלתי אפשרי.
לאורך השנים, תמיד טוביה היה נדלק על הבנות הכי מכוערות ושמנות
והן תמיד היו או שונאות אותו, או לא שמות עליו, או סתם מסרבות
לו. פעם ראשונה שהוא נדלק על מישהי נורמלית (שימוש קצת מוגזם
לטעמי בלשון המעטה, במקרה הזה) והיא נדלקת עליו בחזרה.
"מה אתה הומו?!" צעקתי לעברו.
"לא בשלב הזה בחיי." הוא הטיח לעברי בחזרה.
"בונ'א אתה יודע מה יעשו לנו אם מישהו יגלה?!"
"עזוב נו..."
"הם ישחטו אותנו!!"
טוביה תקע בי מבט זועם. אולי זועם זו מילה קשה מדי, יותר כמו -
מבט מטופש.
שנינו ידענו שהוא שונא את המילה "שחיטה". בת-חן הייתה צמחונית
וכל היום הטיפה לו נגד אכילת בשר, אז ככה שזה כבר התחיל
לחלחל.
המבט שלו הפך ממטופש לנרגז כמעה והוא ריחף משם בכעס,

בסופו של דבר, שמו אותי ואת טוביה באותו התא.
משהו כזה של "לגרום לנו רגשות אשמה".
בכל אופן, זה היה דבר טוב כי מהרגע שבת-חן הלשינה למשטרה, די
התקרבנו.
עוד מהרגע שנכנסנו, לא הייתה בנו תקווה. גם אם היו מנקים לנו
שני-שליש מ-30 מאסרי העולם שקיבלנו זה לא היה עוזר במיוחד, אז
טוביה החליט שהוא בורח משם ויהי מה.
היה זה סתיו 2012, שנתיים לאחר שנכלאנו, כשסיים טוביה לחפור את
החופש שלנו דרך תקרת התא.
מאז, טוביה ואני לא ממש מדברים.
שמעתי שהוא ובת-חן חזרו להיות ביחד, וגם הספיקו להתחתן מאז.
ואני? אני עדיין תקוע בלספר את הסיפור הזה לאנשים ולטעון שפעם
היה לי חבר קרוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מצליח
להירדם.







הסלוגן מדבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/04 7:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דורון שרייבר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה