הגשם ירד. אבל הגברת הזקנה המשיכה לרדת לאט, לאט, מחזיקה
במעקה, יורדת צעד אחר צעד. הגוף לא נתן לה יותר מזה. אדי ישב
והסתכל עליה יורדת. נפש כלואה בתוך גוף דואב, אפילו שיורד גשם.
וגם אצלו קצת גשם, בפנים. נפש דואבת בתוך גוף צעיר. חשב שאם
יחבוש את הכובע ירגיש יותר טוב.
בית הקפה היה מלא כשבחוץ ירד הגשם. אדי המשיך לשתות מהקפה,
לקרוא מהעיתון, להסתכל באנשים, ובגשם. הם לא הסתכלו עליו
בחזרה, גם לא הגשם. הם, האנשים, היו שקועים בשיחות נבובות,
נשים מסודרות, מסודרות מידי, מדברות. משהו בכל זאת משך את
עיניו, זוג נשים, חברות אמיתיות, הוא חשב, חולקות יחד כריך
אחד, ביס לי, ביס לך. הפיליפינית והאישה בגלגלים. ואולי היא
משלמת לה שתגיש לה את הביס, ואולי אין תחליף לחברות ארוכת
שנים. אדי ראה את הכל כמו קשת שחודרת את הענן אבל הצבעים לא
היו עליזים. הוא היה שם, הוא היה חייב לראות, הוא שתה את הקפה,
חבש את הכובע ויצא. לא רצה לראות יותר, לא רצה לדעת יותר, ללכת
בגשם בעיניים עצומות. אתמול הוא קרא ספר שקרא לאנשים ללכת בגשם
יחפים, אולי לרקוד לו כמו שרואים בסרטים. פעם, כשהיה קטן הוא
עשה את זה, רקד ליורה, שר לו, שמח כמו איכר שאדמתו צמאה למים
ואז באו השכנים מהקומה למעלה וצחקו עליו. מאז אדי לא רוקד
ליורה, מאז גם לא הלך יחף בגשם, גם לא התנדנד בנדנדה. הנדנדה,
עץ התות, הבלון, החול, סמלי הילדות, ננטשו ע"י אנשים כמותו,
בלית ברירה ערקו לצד השני וכעת הם רכושם של הציניקנים. והם
עושים בהם שמות. בעולם שבו גדול הציירים הנאיביים הופך להיות
נרקומן וחובב זונות, מה הפלא שאדי כבר לא רוקד ליורה.
האיש שאיתו היה אמור להיפגש בקפה נתקע בשלולית, ישראל בגשם,
אדי חבש את הכובע ויצא. הגשם ירד זרזיפי, הוא האיץ את הקצב,
הגוף פעל על-פי תכתיב מוצהר של יום סגרירי. החליט שילך לספריה
הציבורית, הריח הדחוס של הספרים עושה לו טוב, וגם הספרניות
המכווצות, אולי יקרא קצת בספר השירים של זלדה. זלדה, איזה שם
זה, כבר לא שומעים עליו, היום כבר לא קוראים ספרי שירה. כשהגיע
לספריה הדלתות היה נעולות, שכח ששביתה היום, איש לא יקרא היום
בספר של זלדה, בסוף הוא יעבור לצד של הציניקנים. הגשם פסק ואדי
החליט ללכת לטייל בגן דובנוב שמאחור, תמיד קינא באנשים שהמרפסת
שלהם משקיפה לגן. הוא בחר לשבת בספסל האמצעי זה המשקיף
לקרוסלה, אף ילד לא היה בגן, רק פיליפינית עם יורקשייר. הוא
קיווה למצוא עיתון זרוק או נערה משוטטת או אפילו פנסיונר רגזן,
אבל איש לא בא אל הגן. צהריים תל-אביביים של חורף. פתאום הגשם
שבפנים הפסיק ובמקומו באה תחושה של ריקנות, כזו שצצה אחרי
ממטרים עזים כשהאדמה ספוגה ולא יכולה יותר מלהכיל. הוא ישב שם,
פשוט ישב והביט. וילד הגיע לגן, בן חמש-שש, בריצה שמחה הרחיק
עד לעצים ושם עשה קולות שחתולים מבינים. פססס, פססס, והופ
חתולה קטנה יצאה מהשיחים, היא חיכתה לו, בניתורים זריזים. הוא
ליטף אותה ענוגות, הביא לה בשקית שאריות אוכל כמו הגיש לה זר
פרחים. והיא החזירה לו בחיכוכים רכים.
בערב כשטומי ישאל אותו מה היה הרגע השמח ביותר ביום שחלף הוא
יספר לו על המעשה המופלא ואיך הוא שמע את הדי הגרגורים מהספסל
האמצעי. כל ערב, בארוחה, הוא שואל אותו את אותה שאלה ואדי צריך
להמציא כל ערב תשובה, מקורית יותר ומפתיעה. בגלל זה הוא מטייל,
משוטט בגנים, מנצל כל דקה פנויה, לספר הכל לטומי, שידע. שידע
שיש חיים, שילדים עוד משחקים, שהגשם יורד, שהשביתה בעיצומה,
שיש עדיין חברים. לחוות את הכל פעמיים - פעם לראות, לשמוע,
לגעת, פעם לספר, ובפרטי פרטים, כי טומי לא מרפה, לא מרפה עד
שאדי מבין את הפרטים. כי לחוות משהו פעם אחת ואחר-כך לדבר
עליו, להלביש לו מילים, זה כמו לראות ציור דרך תצלום, ואדי הוא
המסגרת, הוא גם העדשה. טומי שואל, חוקר, שולה פרטים כמו צוללן
שתר אחר ספינה טבועה, והספינה, היא כבר טבועה, החתלתולה כבר
אכלה, הילד כבר חזר הביתה אבל אצל אדי האוצרות נשמרים. למענו,
למען טומי, הוא מסתכל, מזקיף אוזן, מחפש את הפנינים. הם אי-שם
בחוץ, לפעמים הוא חושב שהם שם בשבילו, מחכים שיבוא שיראה,
שישמע, שיהיה עד למעשים. לחוות את הכל פעמיים, לפעמים זו קללה,
לפעמים זו ברכה, זה בעיקר להבין. לפעמים אדי לא רוצה להבין. רק
עוד כמה חודשים, רק עוד כמה חודשים, זה מה שהרופאים אומרים.
אולה המטפלת ההונגרייה אומרת שדווקא יש שיפור, שטומי מתחיל
להחלים, היא באמת מאמינה שהוא יחלים ואולי טוב שיש לידו מי
שמאמין. אדי כבר מזמן מספר לו רק על הרגעים הנפלאים. אולה
חושבת שכל העניין הזה עם הסיפורים לא עושה לו טוב, לטומי, היא,
אולה, לא מאמינה בדיבורים. היא לא מבינה אבל אדי יודע שלראות
תמונה דרך תצלום זה גם לדעת מה צבע הקיר שעליו היא תלויה. פעם
הוא לבן, פעם הוא בז', פעם הוא אדום, והיום אצל אדי קצת גשם,
בפנים. אבל לא, הוא לא יראה את זה לטומי, הוא יספר לו רק על
הילד והחתלתולה, הס מלהזכיר את הזקנה. אבל טומי לא טיפש, הוא
יודע להבחין בין הצבעים, בערב, בארוחה, הוא ישאל אותו גם על
הרגעים האחרים, אלו שאדי שכח מלהזכיר. ואדי יהסס, יחמוק בין
המילים, ישלח באולה מבט מבקש רחמים, אבל היא כבר יצאה מהמטבח,
לא היא, לא אולה, תיתן יד למסיטים. בסוף הוא יישבר, הוא יספר,
ואולי בכל זאת תרצה עוד כוס תה? ואיך אתה מרגיש באמת? הרופא
אמר שיבוא מחר.
בלילה הוא יחכה שטומי יירדם, רק אז יבכה. לחוות הכל פעמיים זה
גם לבכות על הכל פעמיים, זה להתעלם מיכולת השכחה, היכולת
הטבעית כל-כך, המרגיעה. כי אצלו, אצל אדי, כבר הכל מתוכנת,
לראות את הכל דרך עין העדשה. ובערב לחשוף את התמונות לאור, גם
את אלו שאין בהן אור. למחרת בבוקר, אולה לא תגיד כלום, רק תשלח
מבט, זורה אימה, אולי בכל זאת היא מבינה. היא מבינה את מה שאדי
לא מבין, שניהם נידונו לראות את הזקנה, יורדת לאט, לאט, אפילו
שגשם.